פרק 17: רצח, סמים ומה שביניהם
"אז מה השגנו עד עכשיו? רצח, סמים וזנות. כן, זה נשמע פחות או יותר נכון..." כריס מלמל ונראה כי החדשות האחרונות עדיין לא עוכלו אצלו בהצלחה.
"כן. למה, אתה רוצה להפסיק לעזור לי?"
"אוי, אל תתחילי עם זה שוב. את יודעת שלא משנה מה תגידי לי, אני לא הולך להשאיר אותך לבד לחקור על רצח, סמים ומה שביניהם," הוא אמר וזרק עליי כרית אחת שחורה מהספה. ישבנו בביתו של כריס וצפינו בכמה מהתוכניות האהובות עלינו בטלוויזיה. עמדתי לומר משהו נוסף, אבל אז הוריו נכנסו אל חדר המגורים בו ישבנו.
"אכפת לכם אם נצטרף אליכם? יש לנו פופקורן," אמר אביו של כריס – מייקל – והחווה לעברנו עם קערת הפופקורן הגדולה שהחזיק בידיו.
"כמובן. אבל רק בגלל הפופקורן," אמרתי. קייט ומייקל צחקו. "רוצים לראות 'האח הגדול'? זה עוד מעט משודר."
זזתי הצידה, צמוד יותר אל כריס, כדי לפנות להם מקום על הספה. קייט (אמו של כריס) התיישבה לצדי, ומייקל התיישב לצדה.
צפינו בשקט בטלוויזיה. הטלפון שלי רטט בתוך כיס מכנסיי. שלפתי אותו מתוך הכיס. הודעה חדשה מאנדריאה. התעלמתי.
"למה את לא עונה לה?" כריס סינן לתוך אוזני הימנית.
"לא יודעת," משכתי בכתפיי. "פשוט לא מתחשק לי."
"כמה זמן כבר לא דיברת איתה?"
"שלושה שבועות?" שיערתי בהיסוס.
"למה?" הוא הרים את גבותיו בהפתעה.
"אולי כי הייתי עסוקה יותר מדי עם נינה, הרצח, לייני, אתה וההורים שלי. לא היה לי בדיוק יותר מדי זמן פנוי על הידיים," השבתי, ומשום מה הרגשתי כעס מתחיל לבעבע בתוכי.
"אז תדברי איתה עכשיו. כל מה שאנחנו עושים זה רק לראות טלוויזיה ולטחון אוכל," הוא המשיך להתעקש ולא הניח לנושא. הסתכלתי לתוך עיניו ונכנעתי די במהירות.
"בסדר, בסדר," גלגלתי את עיניי וקמתי מהספה. הלכתי לחדר השירותים של האורחים, שבקומה הראשונה, והדלקתי את האור עם המתג שבקיר. סגרתי אחריי את הדלת ובדקתי את ההודעה האחרונה ביותר מאנדריאה.
למה את מתעלמת ממני???
נאנחתי בכבדות ורשמתי בחזרה תשובה מהירה.
היה לי המון על הראש לאחרונה. סליחה.
התשובה של אנדריאה הגיעה יותר מהר ממה שצפיתי – אחרי כמה שניות בודדות של שקט. התחלנו להתכתב במהירות.
אנדריאה: זה לא תירוץ.
אני: אני יודעת.
אנדריאה: אז למה את משתמשת בו?
אני: כי אין לי שום דבר אחר לומר לך. זאת האמת.
אנדריאה: כריס סיפר לי הכול על פרנצ'סקה סנקלייר. אני לא מאמינה שלא שיתפת אותי בדבר כזה.
לא הייתי מופתעת מכך שכריס סיפר לה הכול. לפעמים הוא לא יודע איך לשמור על הפה שלו סגור.
אני: אני יודעת שאת כועסת אבל אני לא רוצה שהמון אנשים יתערבו בעניין הזה. זה יכול למשוך תשומת לב מיותרת
אנדריאה: את תשומת הלב של מי? של השריף? של הדוור שמביא לך את העיתון בבוקר? זה חתיכת בולשיט דני ואת יודעת את זה
אני: השריף סמית' לא רוצה שנתערב בעניינים של המשטרה
אנדריאה: וממתי אכפת לך ממה שסמית' רוצה? אני זוכרת את כל הדברים שהיית אומרת לי עליו בזמן שנינה הייתה עדיין נעדרת. אמרתי לי שלא אכפת לו מאף אחד אחר חוץ מעצמו ושהוא בעל רמת משכל של תוכי. וחוץ מזה למה שיהיו לו אכפת בכלל אם את מחטטת בדברים כאלו?
אני: פשוט יש לי הרגשה כזאת
אנדריאה: אני מתקשרת אלייך עכשיו
לפני שהספקתי לכתוב לה שעכשיו הוא לא זמן טוב להתקשר אליי, הטלפון החל לרטוט בידי. שיחה נכנסת מאנדריאה. עניתי לה בלית ברירה.
"היי," היא פתחה.
"היי," החזרתי בשקט כדי שקולי לא ישמע מבעד דלת חדר השירותים.
"אני מתגעגעת אלייך, דני," אנדריאה צייצה. ערבוביה של רגשות הציפו אותי כשאמרה זאת. שחכתי כמה החברות שלי עם אנדריאה חשובה לי. שחכתי ממנה – מאחת האנשים האהובים עליי מכל. איך יכולתי לעשות דבר כזה? למה אני ממשיכה לטעות את אותן טעויות?
"גם אני מתגעגעת אלייך," הודיתי, הורדתי את מכסה האסלה והתיישבתי עליו. גופו רכן קדימה ביציבה גרועה, ומבטי היה נעוץ בהסיח דעת באריכים הלבנים והחלקים.
"אני מצטערת שפגעתי בך, אבל אני עדיין לא מוכנה שתיקחי חלק בכל זה," נותרתי עיקשת בדעתי. לא רציתי להכניס את אנדריאה לעולם ההוא שרק עתה התחלתי לגלות. עולם של רוע ושל כאב. את כריס כבר לא יכולתי להשאיר מחוץ לכל זה – הייתי צריכה את העזרה שלו, ועד כמה שאני אוהבת אותו, אני גם אנוכית וסקרנית בצורה נוראית. הסקרנות שלי גברה על הצורך שלי להגן על האנשים שסביבי. אבל לא עכשיו. עכשיו אני אגיד לסקרנות שלי ללכת לעזאזל. אנדריאה לא תהיה חלק מכל הסיפור הזה.
"זאת לא הבחירה שלך לעשות. את לא יכולה להשאיר אותי יותר מחוץ לעניינים," אנדריאה מחתה. "אני יכולה לעזור לך – "
"את לא תעזרי לי עם שום דבר שקשור לפרנצ'סקה או לנינה," פסקתי בקשיחות. אולי זאת הייתה טעות לדבר איתה מלכתחילה.
"את לא יכולה – "
"אני יכולה ועוד איך. זה לא נוגע בך בשום צורה, אנדריאה. תניחי לזה."
"פרנצ'סקה סנקלייר לא נוגעת גם בך בשום צורה," היא אמרה בכעס. "תני לי לעזור לך."
"לא, אנדריאה. שום דבר שתגידי לא יגרום לי לשנות את דעתי."
שמעתי את אנדריאה, מבעד לקו, נאנקת בתסכול, ונשמע רעש הדומה לרקיעת רגליים עצבנית. מתאים לה. "אבל אחרת איך את תתייחסי אליי? אם אני לא אהיה קשורה בכל העניין הזה של פרנצ'סקה, את שוב תתעלמי ממני."
הבנתי פתאום את הסיבה האמתית לרצונה של אנדריאה לעזור לכריס ולי בחקירה. לא אכפת לה מהתעלומה, או מהמסתורין, או מפרנצ'סקה סנקלייר. היא לא כמוני. היא לא נמשכת בשום צורה לדברים האלו. היא רק רוצה לחזור לבלות בחברתי. זה הכול. היא רק מתגעגעת לחברים שלה, לא יותר מכך.
"זה כל העניין?" כמעט צחקתי מרוב הקלה. "אנדריאה, אנחנו יכולות לבלות ביחד אם את רוצה, אבל זה לא אומר שאת חייבת לעזור לכריס ולי לחקור רצח."
"באמת?" היא שאלה בחשדנות. "אבל את כל כך עסוקה בכל העניין הזה. אם לא אקח בו חלק הסיכוי שנבלה ביחד שוב הוא אפסי."
"אל תדאגי לגבי זה. אני אפנה זמן לראות אותך מתי שרק תרצי."
"בסדר. מה עם... מה עם שבוע הבא?"
"בטח. רק תשלחי לי הודעה ונקבע זמן מתאים," אישרתי.
"אממם... בסדר... אני כבר אדבר איתך," היא נשמעה מפויסת.
החלפנו עוד כמה דברים אחרונים, ואז ניתקתי את השיחה. יצאתי מחדר השירותים וחזרתי לחדר המגורים, בו דיירי הבית עדיין ישבו וצפו בטלוויזיה הגדולה שמולם. התיישבתי במקומי הקודם על יד כריס. כמעט מיד הוא לחש באוזני שאלה.
"דיברת עם אנדריאה?"
"כן, והייתי מעריכה מאוד אם היית נותן לי אזהרה מראש לפני שסיפרת לה הכול," שלחתי בו מבט מסוכן.
"אה, היא סיפרה לך על זה? אופס," הוא צחק במבוכה, אבל לא נשמע מתנצל כלל וכלל. "אז היא מצטרפת אלינו?"
"מצטרפת אלינו?"
"לחקירה, כמובן."
"לא. אני לא רוצה שהיא תהיה חלק מכל זה."
"למה?" הוא שאל בבלבול. סימנתי לו להיות בשקט והחוויתי בראשי לעבר הוריו הישובים בקצה השני של הספה, במרחק של פחות מחצי מטר מאתנו. משום מה הייתה לי הרגשה שהוריו של כריס לא יהיו מאושרים כל כך אם הם היו מגלים שהבן שלהם והחברה שלו חוקרים פרשת רצח.
"אימא, אבא," הוא קרא בקול רם יותר מהלחישות שהשתמשנו בהן עד עכשיו. "אני ודניאל עולים לחדר."
"בסדר. תזכרו – משאירים את הדלת פתוחה," אמרה קייט מבלי להסיט את מבטה מהמסך. עלינו במהירות לחדרו של כריס. כריס דאג להשאיר את הדלת פתוחה, אבל ידענו שאין סיכוי שקולותינו ישמעו עד לקומה התחתונה, כל עוד לא נדבר בקול רם מדי. כריס תלה בי מבט שואל ברגע שהתיישבתי על כיסא המחשב המסתובב שלו. הסתובבתי באיטיות עם הכיסא בזמן שדיברתי.
"כל הרצח הזה עולה מדרגה. אנחנו כבר לא מדברים על רצח בודד, שלבדו זה עסק מסוכן גם ככה. אנחנו מדברים על משהו גדול הרבה יותר מרצח אחד," אמרתי וקולי נשמע מודאג ועצבני, מבלי שהתכוונתי שישמע כך. "אנחנו מדברים על סמים ועל זנות ועל פשע מאורגן. פרנצ'סקה חייבת להיות שייכת לסיפור גדול יותר. היא לא ברחה מהבית בגיל חמש עשרה כדי להיות זונה. זה לא הגיוני. שום נערה צעירה לא חושבת לעצמה שכאשר היא תהיה גדולה היא תרצה להיות זונה. משהו קרה לה בדרך שהפך אותה לכזאת. שגרם לה להישאב לכל העולם האפל הזה. ואולי מישהו הוא המונח הנכון."
אט אט פניו של כריס הפכו למראה ששיקפה את פניי הדואגות. "את חושבת שאולי כדאי לנו לוותר? זה מה שאת אומרת?" הוא כיווץ את מצחו בריכוז.
"לא, לא. אנחנו ממשיכים לחקור מה קרה. או לפחות אני ממשיכה. אתה יכול להחליט אם – "
"עוד הפעם חזרנו לנושא הזה? אני לא מתכוון לנטוש אותך. אם את ממשיכה לחקור, אז אני ממשיך לחקור איתך," הוא נאנח ונשכב על מיטתו. "את ה'לרכב או למות' שלי, מותק. או משהו כזה. שמעתי את זה באיזה סרט, וזה היה נשמע הרבה יותר מגניב אז..."
צחקתי.
"בסדר. סליחה. אני אפסיק לנסות לגרום לך לנטוש את הספינה השוקעת הזאת," חייכתי חיוך קלוש. "אני פשוט מרגישה אשמה על כך שגררתי אותך לכל הסיפור הזה. זה לא סיפור ילדים תמים. זה חתיכת סיפור אפל ומסוכן. ככל שאנחנו יודעים יותר פרטים – ואנחנו לא יודעים הרבה, וזה מה שכל כך מפחיד ומדאיג אותי – הדברים הופכים מסובכים יותר ויותר."
"לא גררת אותי לשום דבר שלא רציתי לקחת בו חלק מרצוני האישי," כריס אמר בשקט. "ותזכרי שאם אני מפחד; זה לאו דווקא אומר שאני רוצה לעזוב הכול ולברוח. אני אתגבר. אל תדאגי לי יותר מדי."
"קשה לא לדאוג."
"אני יודע. גם אני דואג לך. מה שמזכיר לי שלא שאלתי אותך כבר זמן מה אם את בסדר," הוא אמר וחייך מעט. צחקתי בשקט.
"אז תשאל עכשיו."
"בסדר. את בסדר?"
"אתה לא חושב שזאת שאלה יותר מורכבת מאשר כן או לא?"
"כן, אבל עד עכשיו במרבית הפעמים ענית לי רק בכן או לא, ולא שום תשובה אחרת," כריס לא נשאר חייב.
הפעם החלטתי לקחת את זמני לפני שהשבתי לו תשובה.
והיא לא הייתה רק כן או לא.
YOU ARE READING
נעדרת | Missing
Mystery / Thrillerנינה, בחורה צעירה מעיירה דרומית וקטנה בארה"ב, נעלמת באופן מסתורי כאשר היא מגיעה לשנתה האחרונה בתיכון. החיפושים אחרי נינה נמשכים שלוש שנים תמימות, בהן היא מוגדרת כנעדרת. בדיוק כאשר הוריה ואחותה הקטנה, דניאל - גיבורת הספר, מאבדים תקווה למציאתה, נינה ח...
