נעדרת | Missing

פרק 12

פרק 12: קריסת מגדל הקלפים

היום בו קרס מגדל הקלפים היה יום שני. זה היה אחר צהריים קיצי, שמשי וחם, והרחובות היו שקטים. כל תושבי העיירה העדיפו להישאר בבתיהם, מצמידים את גופם המיוזע למזגן או למאוורר.
אני הייתי במכונית של כריס. גם בה היה מזגן, אבל החום מבחוץ עדיין הצליח למצוא דרך להסתנן פנימה. כריס ואני ישבנו במכונית והעדפנו להביט בעקשנות קדימה במקום אחד על השנייה. חנינו ליד שביל הגישה לביתי. נינה הייתה בבית, כרגיל, אבל לא ראיתי את הראש שלה מציץ מהחלון לעברנו. היא נתנה לי פרטיות, כמו שביקשתי. (או לפחות ככה זה היה נראה).
הרדיו לא פעל. לא דיברנו. הזמזום החרישי של המנוע עמד באוויר, וחיכה בקוצר רוח שנקטע אותו. כריס היה זה שנכנע ראשון ודיבר.
"את באמת מאמינה שמה שעשית זה בסדר?"
"כן."
"אז תסבירי לי, כי אני באמת מנסה להבין, דני, איך את יכולה לחשוב דבר כזה. קדימה, תסבירי לי. אני לא מבין, אז תסבירי לי."
"מה יש להסביר?" נעצתי מבט זועם בפחי האשפה הירוקים של השכנים. "אני שומרת על נינה. היא צריכה אותי. אני עושה את הדבר הנכון – "
"נינה לא ילדה קטנה. היא אחותך הגדולה, והיא כבר בת עשרים ואחת. היא לא צריכה אף אחד שישמור עליה יותר. אולי בהתחלה היא הייתה  צריכה, אבל לא עכשיו. עברה כבר כמעט שנה מאז שהיא חזרה," הוא אמר והמשיך לנעוץ את מבטו בהגה של המכונית.
"היא עדיין זקוקה לי. אתה לא יודע על מה אתה מדבר בכלל. אתה לא יודע כלום על נינה," הטחתי בו.
"אני לא יודע כלום כי את לא מספרת לי כלום!" הוא חבט בכעס בהגה עם שתי ידיו. הצופר צפצף  במשך שנייה והקפיץ אותי במקומי, לא מוכנה. "את לא עונה לי כשאני מתקשר אלייך, ומתעלמת מההודעות שאני שולח לך. הייתי צריך לנסוע עד לכאן ולתקתק בדלת שלך במשך עשר דקות שלמות רק כדי שתצאי מהבית שלך ותדברי איתי. זה נראה לך כמו מערכת יחסים, מה שקורה ביננו עכשיו? זה נראה לך הוגן כלפיי?" 
"נינה צריכה אותי. לא היה לי זמן לדברים אחרים," נאנחתי בתסכול וקברתי את פניי בידיי.
"גם אני צריך אותך. חשבת על זה? חשבת עליי? על לייני, או על שאר החברים שלך, שגם הם זקוקים לך?" הוא כמו ירק את המילים בפרצופי, ובפעם הראשונה פנה להביט בי.
"לייני? מה קרה ללייני?" שאלתי כשדאגה התגנבה אל קולי. הוא לא ענה לי.
"תענה לי כבר!" צעקתי וטלטלתי את זרועו. "היא בסדר? הכול בסדר איתה? מה קרה לה?"
"חשבת שלא אגלה?" הוא שאל בשקט ונעץ בי מבט אטום.
"תגלה מה?"
"מה את חושבת?"
"תפסיק לענות על כל שאלה שלי בשאלה אחרת!" צעקתי בכעס וחבטתי בזרועו שוב. "מה קרה ללייני?" 
"לייני היא גם חברה שלי, את יודעת. הכרתי אותה עוד לפני שהכרתי אותך. היא חברה שלי בדיוק כמו שהיא החברה שלך," קולו תפס תאוצה והוא ניער אותי מעליו. "אז איך – למען השם, אני אפילו לא מצליח להתחיל להבין מה עבר לך בראש – לא סיפרת לי שהיא סובלת מהפרעת אכילה? איך, כל הפעמים שהיינו לבד ביחד, שחכת לספר לי?"
"אבל היא בסדר עכשיו. היא החלימה..." מלמלתי בבלבול. "איך הצלחתי לגלות על ההפרעה שלה אם היא החלימה? היא סיפרה לך?"
הוא הביט בי באופן משונה, ומצמץ כמה פעמים. "את באמת חושבת שהיא החלימה?"
"כן, כן. היא החלימה, אני יודעת את זה. אני עזרתי לה," קולי הפך היסטרי.
"לייני עבדה עלייך בדיוק כמו שהיא עבדה על כולנו," הוא כבר רעד מרוב זעם. "את היחידה שידעת, וההחלטה שלך לא לספר יכולה עכשיו לעלות לה בחייה. ראית אותה לאחרונה, דני? ראית את לייני?"
"לא. אבל אני כל זמן מדברת איתה בטלפון, ו – "
כריס פלט צחוק מריר. "בדיוק כמו שחשבתי.
"טוב, אם את בכלל רוצה לדעת, לייני ירדה עשרים וארבעה קילוגרמים ממשקלה, ומאחר שמלכתחילה היא לא הייתה הנערה הכי מלאה בעולם היא כעת במשקל מסכן חיים. אימא שלה כמובן לא שמה לב לכך, בהתחשב בזה שהיא לא הייתה בבית כבר שבועיים, וכשהיא כן הייתה בבית היא הייתה שתויה לגמרי. למארק נולד ילד חדש, אז הוא לא העיף מבט בלייני כבר חודש. אנדריאה ואני היינו היחידים שעזרנו לה. היחידים ששמנו לב שמשהו לא בסדר איתה.
"אם רק היית אומרת לנו מה קורה איתה לפני כן, אולי לא היינו צריכים לאשפז אותה במכון גמילה מזורגג."
כל מילה שלו הייתה כמו דקירת סכין, וכשהוא סיים לדבר כל הדם שלי כבר הספיק לעזוב את מגופי. הרגשתי ריקה. רק קליפה חיצונית מנופחת אוויר. תדקרו אותי עוד פעם אחת אחרונה עם סיכת ביטחון וכבר לא אהיה. לא אתקיים. כל האוויר ייצא.
כריס הוציא סיגריה והדליק אותה. ככה ידעתי שהוא רציני. וכועס. וזועם.
הוא לא נהג לעשן בנוכחותי. הוא ידע שלא אהבתי את הריח.
"היא במכון גמילה?" צייצתי בשקט ותליתי בכריס את מבטי אכול האשמה. טעיתי כשלא סיפרתי לאף אחד על הבעיה של לייני. אני יודעת את זה עכשיו. אבל עכשיו זה כבר מאוחר מדי.
אני טיפשה... אני טיפשה... אני טיפשה מטופשת ומגיע לי –
"כן," הוא הנהן בפנים קודרות. "אולי היא תצא משם לקראת סוף חופשת הקיץ, אבל אי אפשר לדעת."
"היא התקבלה לקולג' שהיא חלמה עליו. היא לא יכולה לפספס את תחילת שנת הלימודים. היא תהיה כל כך עצובה..." גרוני נאטם. הדמעות לא איחרו לבוא. ראיתי את כריס נאבק עם עצמו לכמה רגעים, אבל בסופו של דבר פניו נותרו אדישות לדמעותיי.
"היא כבר עצובה," הוא אמר בשקט.
"אני כל כך מטומטמת," דמעותיי התחזקו. נאבקתי ליצור משפטים שלמים כי התחלתי להתנשף במהירות.
כריס לא דיבר. הוא רק הסתכל עליי בוכה, מבלי להושיט לעברי יד מנחמת כמו שהוא עושה בדרך כלל. מה עשיתי?
הרחקתי את כריס מעל עצמי. הכנסתי את לייני למכון גמילה וסיכנתי את חייה.
מה עשיתי?
"אני צריך לנסוע מכאן עכשיו," כריס אמר בשקט. הרמתי אליו את מבטי, אבל ראייתי הייתה מטושטשת מכל הדמעות. הנהנתי – או יותר נכון רעדתי בתנועות ראש לא ברורות – ופתחתי את דלת המכונית. יצאתי ממנה וצעדתי לעבר דלת הכניסה לביתי. כשהסתובבתי לאחור ראיתי את כריס משפשף את עיניו. מבלי להעיף אליי מבט אחד נוסף הוא נסע משם. נכנסתי לביתי השקט על כריות כפות רגליי כדי לא למשוך את נינה אליי. לא רציתי שהיא תראה אותי בוכה. לצערי, היא מצאה אותי עוד לפני שהספקתי להירגע לחלוטין, וכשדמעות עדיין ממשיכות לזלוג מתוך עיניי.
כשראיתי במראה שמעל לכיור את נינה, עומדת מאחוריי, מיהרתי לנגב את דמעותיי עם נייר טואטלט. נשמתי עמוק.
"אני בסדר," הסתובבתי לעברה.
"הכול בגללי."
"אל תגידי דבר כזה," הנדתי את ראשי לשלילה. "אני אשמה במה שקורה בחיים שלי. לא את."
"אני הסיבה שאת כבר לא רואה את חברייך. אני הסיבה שאת וכריס רבים. אני הסיבה לכך שההורים שלנו לא מדברים איתך. אני הסיבה לכל דבר רע שקורה בחיים שלך."
"לא את לא," מיהרתי אליה וכרכתי את זרועותיי סביבה. הידקתי את אחיזתי בה כשהיא ניסתה לברוח ממגעי. נינה גבוהה ממני בכמעט חצי ראש, אך בכל זאת הרגשתי כאילו אני מגוננת עליה ולא ההפך. היא הייתה כל כך שברירית בתוך זרועותיי.
"את בוכה עכשיו – " היא המשיכה להתעלם מדבריי, וקולה נסדק " – בגללי."
רציתי להגיד לה שזה לא נכון. שהיא לא הסיבה לבכי שלי. שאין לה שום קשר למה שקרה עכשיו ביני לבין כריס. שאין לה שום קשר לכך שהוריי מתייחסים אליי בצורה נוראית.
אבל זה יהיה שקר.
ולי נמאס לשקר.
החלטתי לשתוק במקום. נינה התנתקה ממני בפנים נפולות ועלתה לחדרה שבעליית הגג. מדי פעם בדקתי שהכול בסדר איתה, אבל לא נשארתי שם למשך יותר מכמה דקות כל פעם. היה לי קשה לראות שוב את נינה "הזומבית", אחרי כל כך הרבה זמן של הפוגה. נינה שבקהות חושים, שמבטה אטום, ושאם תדבר אליה היא לא באמת תשמע אותך אלא רק תהנהן כאילו היא כן.
שירד הלילה זחלתי לתוך מיטתי ובדקתי את הטלפון שלי בפעם הראשונה בימים האחרונים. אינסוף שיחות שלא נענו אנדריאה וכריס. הודעות על גבי הודעות שלא פתחתי אותן. אפילו אימיילים – אני לא חושבת שהשתמשתי באימייל שלי למשהו שלא קשור בלימודים כבר שנים – שלא נקראו.
התחלתי לכתוב הודעה חדשה לכריס, אבל אז התחרטתי ומחקתי אותה. ואז כתבתי שוב. ואז מחקתי שוב. ככה עשיתי למשך המון זמן, עד ששלחתי הודעה אחת ובודדה. היא הייתה די עלובה, אבל לפחות שלחתי אותה.