פרק 24: כוכבים
לרגע אחד חולף כולם עמדו קפואים. מאחוריי טיילר עמדו שני בריונים מגודלים בעלי שיער קצוץ, עם קעקועים הפזורים במקומות אקראיים בכל חלק גוף חשוף. הם היו לבושים כמעט לגמרי שחור.
הרגשתי כאילו אני בתוך סרט. זה לא באמת קורה עכשיו. רוצח שסוחר בסמים לא עומד כאן מולי ומחייך אליי חיוך של שיניים מחודדות. לא באמת.
"מה אתה רוצה?" נינה עזרה אומץ וצעדה צעד אחד קדימה, בראש מורם. הבעיה הייתה שבקולה היה רעד שהוריד מהרושם הבטוח שניסתה לשדר.
"את זוכרת שאמרתי לך שאם אשמע שפתחת את הפה שלך שוב, אבקר אותך עוד הפעם?" הוא שאל, צעד גם הוא צעד אחד קדימה ופרס את ידיו לצדדים. "אז הנה אני כאן."
לא העזתי לזוז. הפחד שיתק אותי. מעולם לא זכיתי לדעת איך זה מרגיש להזריק רעל משתק לתוך מחזור הדם שלי, אבל באותו הרגע היה לי ניחוש די טוב בנוגע לאותה הרגשה.
למה את כל כך פחדנית? תתאפסי על עצמך! זוזי!
"לא דיברתי עם אף אחד," נינה אמרה וזזה הצדה מעט, בתנועה אוטומטית, כדי לעמוד מלפניי.
"אני יודע, אני יודע. אבל אחותך כן, והיא נמצאת בתחום אחריותך," הוא החווה בראשו לעברי. רעד עבר בגופי, וזיעה קרה החלה לרדת במורד גבי, ולכסות את כפות ידיי. "נכון, דניאל?"
לא השבתי. איך הוא יודע את זה? מי גילה לו? יש חפרפרת בתחנת המשטרה. זה ההסבר היחידי.
"בכל מקרה, אני חושב שעשיתי טעות כשהשארתי אותך בחיים, נינה. יותר מדי סיכון, לטעמי. הייתי צריך להתעלם מדבריו של ג'ארד הזקן ולהרוג אותך. אבל אני מניח שכולנו עושים טעויות לפעמים..." טיילר נאנח והתחיל לשוטט בחדרה של נינה. צעד צעד. רגליו טופפו על רצפת העץ מקצב לא מוכר ומאיים.
ג'ארד? ג'ארד סמית'? השריף סמית'? מה הולך כאן לעזאזל? הוא משקר? הוא דובר אמת?
"אתה הולך להרוג אותי?" נינה שאלה, כמעט בלחישה.
"זאת אשמתי," שמעתי קול אומר. נבהלתי כשהבנתי שהקול ההוא שייך לי.
"הממם? מה אמרת?" טיילר דילג לכיווני כמה צעדים קלילים, והטה את ראשו לעברי.
"זאת אשמתי," חזרתי. "אתה לא יכול לפגוע בנינה. היא לא סיפרה כלום לאף אחד. אני סיפרתי. תעזוב אותה."
"אוי, אל תדאגי לגבי זה, מתוקה. אני הולך לפגוע בשתיכן," הוא ליקק את שפתיו הדקות.
בלעתי את רוקי ותחבתי את כפות ידיי בתוך כיסיי מכנסי הג'ינס שלי. הרעידות היו מוכרחות להפסיק.
"קודם אמרת משהו על מישהו בשם ג'ארד," אמרתי בקול רועד. אולי אצליח כך להרוויח קצת זמן בשביל כריס. "ד-דיברת על השריף?"
"כן, דיברתי על ג'ארד סמית' היקר. השריף הגיבור שהמצלמות כל כך אוהבות," הוא צחק צחוק מריר. "סתם כדי שתדעי – הוא סתם חתיכת מושחת. הוא זה שהסגיר אותך אחרי שגילית את האמת על פרנצ'סקה המסכנה."
לא האמנתי למשמע אוזניי. השריף סמית'... פושע? מושחת? מעולם לא חיבבתי אותו, אבל לא העליתי על דעתי שהוא מסוגל לעשות דבר שכזה. נתתי בו, למרות הכול, את האמון הבסיסי שנותנים בדמויות ציבור ביטחוניות. אבל עכשיו אני יודעת את האמת. גלאי השקר שבראשי לא צפצף כשטיילר דיבר, וגם בעצם לא היה לטיילר שום אינטרס לשקר לי על דבר שכזה.
משום מה הכול הסתדר. הכול התחבר.
קליק. קליק. קליק.
בגלל זה לא מצאו עדיין את הרוצח של פרנצ'סקה – סמית' קבר את החקירה בשביל טיילר. בגלל זה סמית' רצה לדעת כל כך על כל הדברים שנינה מספרת לי – הוא רצה לדעת אם היא מדברת על הדברים שקרו לה כשבחרה מהבית, כדי שיוכל לדווח עליהם אחר כך לטיילר.
זעם חם ורעיל התפשט בתוכי. כל תא ותא בגופי דרשו נקמה.
בגלל סמית' נכנסתי לכל המצב הזה. בגלל סמית' טיילר הולך לפגוע באחותי. בי. אולי גם באנשים אחרים שיקרים לי.
"טוב, מספיק עם הדיבורים. אנחנו מבזבזים זמן יקר," טיילר אמר בקול טכני ומשועמם, כאילו הוא מקריא עלון של הוראות שימוש בחוט דנטלי. "זה מה שהולך לקרות עכשיו; הבחורים האלו הולכים לקחת אותך, דניאל, ואת הולכת לעבוד בשבילי, בדיוק כמו שנינה עבדה בשבילי."
אני לא יודעת מאיפה שאבתי את רגע האומץ הנדיר והגדול ההוא, אבל אספתי את כל הרוק שבפי וירקתי אותו על חולצתו האפורה של טיילר.
"זאת לא התנהגות נחמדה כל כך, נכון?" הוא אמר בנינוחות, אבל אחרי פחות משנייה וחצי הוא כבר הצמיד אותי לקיר בחוזקה, כשידו השמאלית נעולה על צווארי. נאבקתי להכניס אוויר לריאותיי, והתפתלתי כמו דג מחוץ למים.
"לא!" שמעתי את נינה צועקת, כמה צעדים מטופפים על רצפת עץ, חבטה אחת, צווחה דקה. לא יכולתי לראות מה קורה בדיוק – ראייתי החלה להיטשטש מהמחסור החמור בחמצן.
בדיוק כשחשבתי שאני עומדת לאבד את הכרתי, טיילר הרפה מצווארי. נפלתי כמו שק סמרטוטים על הרצפה הקשה. מיששתי את גרוני, שפעם מרוב כאב, כאשר הלם ופחד מסחררים את ראשי.
הרגשתי חסרת אונים. בעצם, לא רק הרגשתי. הייתי חסרת אונים. אלו היו שלושה נגד שתיים, ויחסי הגובה והמשקל היו לא הוגנים בעליל. זאת הרגשה נוראה. נוראה, נוראה, נוראה. ומשום מה גם התביישתי. התביישתי שלא יכולתי להגן על עצמי. התביישתי שאני חלשה.
"עוד לא החלטתי לגמרי מה לעשות איתך, נינה, אבל אני בטוח שאצליח לחשוב על משהו מעניין בהמשך. בינתיים אל תנסי לעזוב את העיירה הזאת," פנה טיילר לנינה, ועזב אותי על הרצפה, עדיין משתנקת. אחר כך הוא הסתובב במקומו ופנה אל הבריונים שלו. "קחו מפה את הילדה."
הרגשתי ידיים מרימות אותי – ספק מובילות אותי ספק גוררות אותי – אל מחוץ לחדר. נינה מיהרה אליי בצווחות וניסתה לפרוץ ביניהם דרך, כדי להגיע אליי, אבל טיילר רק דחף אותה אל מיטתה באלימות. שמעתי אותה ממשיכה להיאבק בו, אבל הקולות נחלשו ככל שהתרחקתי מעליית הגג. אני עצמי ניסיתי להתנגד ככל יכולתי, אבל הקרב היה אבוד מראש. הם היו חזקים ממני, ורבים ממני, ועוד לא התאוששתי לחלוטין מן החניקה של טיילר. לפני ששמתי לב למה שקורה כבר הושלכתי לתוך ג'יפ שחור וגדול. לאחר שתי דקות טיילר נכנס למכונית ותפס את מושב הנהג. הרכב התעורר לחיים והתחיל לנוע, כשאני זרוקה במושב האחורי עם אחד מהבריונים.
"בואי נקווה ביחד שנינה לא תמות מהמכות שנתתי לה, אחרת אני יכול להסתבך בהמון צרות..." טיילר כמעט דיבר לעצמו וזמזם מנגינה שלא הכרתי. "הייתי צריך להיזהר יותר ולאסוף את השיער שלי, או משהו כזה. אני רק מקווה שלא ימצאו את הדנ"א שלי שם. לסמית' יהיה חתיכת כאב ראש לנקות אותי מאשמה אם הכלבה תמות... לא שאכפת לי מסמית', כמובן. אבל הוא עדיין לא איזה קוסם שיכול להעלים הכול בקלות."
" מה? מה עשית לנינה? תן... לי... ללכת... מכאן..." התפלתי במושב האחורי כשידיו של אחד הבריונים מרסנות אותי ומחזיקות אותי למטה.
"שקט! את מתחילה להימאס עליי, את יודעת את זה?" הוא אמר וכעס התגנב אל קולו. "זה לא טוב להתחיל אצלי בצד שמאל – "
"לא אכפת לי!" צעקתי והתנשפתי בכבדות. ניסיונותיי להיחלץ מידיו הכבדות של הבריון חדלו. לא היה להן טעם. "אני לא הולכת לעבוד אצלך. אתה הוזה אם אתה חושב שכן."
"את תעשי כל מה שאני אומר לך. אני אומר לך ללכת לזיין זקנים בני שמונים; את עושה את זה. אני אומר לך ללכת להעביר חבילות ממקום למקום; את עושה את זה. אני אומר לך לא לשאול שאלות; את לא שואלת. הבנת?"
"לא."
"את צריכה, כדי שתביני, שאדאג לפגוע באימא המסכנה שלך? או באבא שלך? או – בהנחה שהיא תישאר חיה היום, ושאני אחליט להשאיר אותה חיה – באחותך?" טיילר אמר בקוצר רוח. שתקתי. לא ידעתי אם הוא סתם מבלף, אבל לא רציתי לגלות אם הוא לא.
"יופי. אני שמח שאנחנו מבינים אחד את השנייה," הוא חזר לקול העליז והמעושה שלו.
כריס הוא התקווה האחרונה שלי עכשיו. הוא חייב למצוא אותי בזמן. הוא חייב למצוא אותי לפני שנינה... לפני שהיא... אני אפילו לא מסוגלת לחשוב מה. המשקל העודף שבמגף השמאלי שלי היה נוכח פתאום יותר מלפני כן. הוא שילש את משקלו.
תמונתה של נינה – מכוסה מכות ודם קרוש, שכובה בפיזור איברים על הרצפה – עלתה בדמיוני. דם מרוח על רצפת העץ. ערבוביה של חום כהה ואדום ארגמן. גוף דומם. לא נושם.
בחילה הפכה את קרביי ובלעתי בכוח את הרוק המריר שבפי.
אל תמותי, נינה... אל תמותי... קומי מהרצפה... קדימה.... בבקשה...
כל מה שאני זוכרת מהשעות הבאות הן נסיעה ממושכת ומייגעת. צווארי נתפס מהתנוחה המכופפת שהבריון במושב האחורי החזיק אותי בה, ונדמה היה לי כאילו חובטים בראשי שוב ושוב בעזרת פטיש. עצמתי את עיניי רוב הדרך, מנסה להעמיד פנים שאני בביתי, עם הגרסה הבריאה והשלמה של נינה, מכינות את ארוחת הערב כשמוסיקת רקע מתנגנת מהטלפון שלי.
עצרנו במקום לא מוכר לי – שהיה נשמע ונראה כמו אזור תעשייתי בגלל כל הבניינים הרבים שבו וצפירות המשאיות והמלגזות שמילאו את האוויר – וכולם מלבדי יצאו אל מחוץ למכונית. לרגע אחד ומדהים הייתי לבדי במכונית, בדממה מבורכת, אבל רגע אחרי כן יד גסה משכה אותי בחוזקה החוצה. התמוטטתי על הכביש וברכיי נשרטו. הרגשתי זרזיף של דם חם יורד במורד רגלי. היד משכה אותי בחזרה למעלה, כדי שאעמוד על רגליי, והובילה אותי לתוך בניין קטן, בעל שלוש קומות בודדות, מוזנח ומלא חלודה. לא ניסיתי לצרוח. אף אחד לא היה שומע אותי גם ככה, מעל לכל שאון האזור. שמעתי שער ברזל, ואז דלת כבדה, נסגרים מאחוריי. כבר לא בכיתי. נגמרו לי הדמעות. עדיין היה בי פחד נוראי, ורעידות שרירים בלתי רצוניות, אבל חוץ מזה הייתי דוממת לחלוטין. לא השמעתי שום הגה. לא היו קיימות בי עוד מילים.
הובלתי על ידי אחד הבריונים לקומה השלישית והאחרונה, כשמבטי נעוץ קדימה בשיערו הארוך והמטונף של טיילר. שמעתי רעשים מחרידים שבקעו מבעד כל דלת ודלת סגורה שחלפתי על פניה. גניחות, צווחות, אנקות כאב, קללות...
כל הבניין הסריח מעשן סיגריות ואומללות אנושית. הבחילות חזרו. כאבי הראש התחזקו, עד כדי כך שאור הפלורסנט המלאכותי החל להכאיב לי.
מעולם לא האמנתי כל כך באלוהים – לפחות לא כמו אמי האדוקה – אבל באותו הרגע לא יכולתי שלא להרים את מבטי אל התקרה המתקלפת ולהתפלל בתוך ליבי. עכשיו יכולתי להבין למה אנשים רוצים להאמין באלים. אולי זאת בכלל תכונה אנושית טבעית, לאמין בכוח עליון שמקשיב לתחינותייך.
טיילר נעצר ופתח, עם צרור מפתחות עמוס ומקרקש, דלת שנמצאה בסוף מסדרון הקומה השלישית. הוא פסע לתוכה ונעלם. מישהו דחף אותי קדימה לתוך החדר. אחרי כשתי דקות שהעברתי בהתבוננות ריקנית על המגפיים שלרגליי, מישהו ניגש אל טיילר – לא אחד מהבריונים, אלא גבר נמוך ושמנמן עם שרוול קעקועים מלא בזרועו הימנית – והושיט לידיו ערימת בגדים קטנה ונעליי עקב אדומות, בעלות עקב דקיק וארוך. טיילר הביט עליי בפעם הראשונה מזה שעות וחייך. רעד עבר בגופי.
"קחי," טיילר אמר וזרק לכיווני את הבגדים. לא הושטתי את ידיי כדי לתפוס אותם. הם פשוט צנחו אל הרצפה בשלווה.
"תרימי אותם," טיילר אמר, עדיין יציב ורגוע.
נענעתי באיטיות את ראשי לשלילה.
"תרימי אותם," טיילר חזר על דבריו. לא הנעתי שום שריר. אבל טיילר כן. מחווה קטנה עם ראשו הצידה, וזה כל מה שהיה דרוש לכל כך הרבה כאב.
הבריון עם שרוול הקעקועים עט עליי בבת אחת וסטר לי בעוצמה כזאת שהשאירה אותי חסרת נשימה, אחרי שהפילה אותי על רצפת האריכים הקרה. אספתי את הבגדים בידיים רועדות כשצלצולים חזקים ומחרישים מצטלצלים באוזניי.
"תתלבשי," טיילר אמר והתיישב על פריט הריהוט היחיד שבחדר – מיטה גדולה עם מצעים אדומים מבד סאטן מבריק. הוא לא הזיז ממני את עיניו אפילו לא לרגע אחד.
"אני – "
"את תתלבשי כאן ועכשיו. תאמיני לי שבקרוב להתפשט מול זרים יהיה הדבר האחרון ברשימת הדאגות שלך. זה אפילו יהפוך להרגל," הוא אמר בפשטות. "עכשיו תתלבשי לפני שהפעם במקום סתירה אני אצטרך לשבור לך איזו עצם."
"נינה תמצא אותי. היא תשלח את המשטרה לכאן," נעצתי בו מבט זועם בזמן שכרעתי ברך והרמתי את הבגדים.
"היא לא תגיד כלום לאף אחד. היא יודעת שאם היא תספר, את נחשבת לאדם מת מהלך," אמר טיילר בשעמום.
בחנתי את הבגדים שבידיי. חצאית עור חשחורה, הדוקה וקצרה, וגופייה צמודה ואדומה. בעודי על הרצפה פשטתי את חולצתי ומיהרתי ללבוש את הגופייה. השערות שעל כל גופי סמרו למרות שהחדר היה חם ולח.
נעמדתי על רגליי, רועדת. פשטתי את מכנסיי והחלקתי את החצאית על גופי בקושי רב, גם בגלל כפות ידיי הרועדות וגם בגלל שהמידה הייתה קטנה לי מדי. רכסתי רק בקושי את רוכסן החצאית.
"את צריכה לרדת במשקל. נרעיב אותך טיפה, וזה יעשה את הטריק. מה את אומרת?" הצחוק של טיילר מילא את החדר. פתחתי וסגרתי את אגרופיי הרועדים כדי לשלוט בזעם ובפחד ששטפו אותי.
אחד מהבריונים זרק לעברי את זוג נעלי העקב שהבחנתי בהם קודם. לא רציתי להוריד את המגפיים מעליי. אסור היה לי לאבד את הטלפון שלי. זאת הייתה התקווה היחידה שלי ושל נינה.
"מי לובש מגפיים בחורף?" טיילר מלמל בבלבול וכיווץ את מצחו. "תנעלי את נעלי העקב האלה."
תחשבי מהר.. תחשבי מהר...תחשבי מהר!
"אני יכולה ללכת לשירותים?" פלטתי בהברקה של רגע.
"לא."
הבטן שלי התערבלה כמו מכונת כביסה.
"אבל אני חייבת. נסענו שעות. אני לא אוכל להמשיך ל-להתאפק," התחננתי. טיילר נאנח.
"יורי, לך איתה ותשגיח עליה," הוא פנה לבריון עם השיער הקצוץ והבלונדיני, ואז החזיר את מבטו אליי. "ולמקרה שאת חושבת לנסות משהו טיפשי, רק תזכרי שאני יודע איפה כל המשפחה המזויינת שלך גרה," טיילר הוסיף לפני שנעלמתי לתוך המסדרון.
יורי תפס בזרועי הימנית והוביל אותי לחדר השירותים הקרוב ביותר, מרחק של כמה דלתות משם. נכנסתי לחדר השירותים הזעיר, וניסיתי לסגור את הדלת, אבל יורי עצר אותה עם הרגל לפני שנסגרה.
"בבקשה? רק תן לי את הפרטיות האחרונה הזאת," התחננתי והעליתי על פניי את הפרצוף המשכנע ביותר שהצלחתי לגייס. יורי לא נראה מתרשם מתחנוניי.
"בבקשה. אני מתחננת בפנייך. אין כאן אפילו חלון, אז אין לי לאן או איך לברוח," המשכתי ללחוץ עליו. אני חושב שהוא הבין שאני מעכבת אותו – מה שיגרום לטיילר להתעצבן – אז פשוט העדיף לתת לי לסגור את הדלת ולגמור עם זה.
"יש לך חצי דקה," הוא אמר במבטא כבד וטרק את הדלת. מיהרתי להוציא את הטלפון שלי מהמגף השמאלי. לא היה טעם לנסות להתקשר למשטרה – לא ידעתי איפה אני נמצאת, וגם לא הייתה לי קליטה. בנוסף לכך, יורי בטוח היה שומע אותי מבעד לדלת ומתפרץ דרכה מיד.
איפה אני יכולה להחביא אותו בבגדים המטופשים האלה? המחשבה קדחה בראשי.
"עשר שניות," שמעתי את יורי אומר בקוצר רוח. למזלי אף פעם לא חיבבתי טלפונים גדולים ומגושמים, והעדפתי אתת הקטנים והקלים יותר על פניהם. הורדתי את חצאית העור בזריזות. את תחתוניי הפשלתי מעט, כדי שאוכל להניח את הטלפון על החלק הרחב יותר של התחתונים, ולבשתי אותם בחזרה. זזתי מעט כדי לראות אם התחתונים יעמדו במשקל. הם עמדו בו, אבל לא לגמרי. לא היה טעם או זמן להתחרט על כך. יורי פתח את הדלת בתנופה חזקה בדיוק כשהייתי באמצע רכיסת רוכסן החצאית. הוא הוביל אותי בחזרה לחדר שבו הייתי. טיילר עישן בו סיגריה. מבלי שיצטרך לומר משהו, הורדתי את המגפיים שלי והחלפתי אותן בנעלי העקב האדומות.
"תעמדי זקוף ותסתובבי באיטיות," טיילר ציווה בקול משועמם. הסתובבתי במקומי וכיווצתי את כפות ידיי לאגרופים – בעיקר כדי להפסיק את הרעד, אבל גם כדי להילחם בדחף האלים שתקף אותי לזנק על טיילר ולתלוש את עיניו מארובתן.
"הצלחנו להחליף את פרנצ'סקה ונינה, אתה לא חושב, יורי?" שאל טיילר וצחקק כמו ילד מתרגש. "היא דומה להן לחלוטין."
"כן," הסכים יורי. הוא חייך.
"אבל את כהה יותר מנינה ומפרנצ'סקה," העיר טיילר. "מה המוצא שלך? אולי אימא בגדה מחוץ לנישואין?"
תנשמי עמוק.
לא השבתי על שאלותיו.
"טוב, את יודעת מה, זה לא משנה באמת," אמר טיילר. "אני יכול לשווק אותך בתור איזה מוצא שאני רק רוצה." לשווק אותי כמו מוצר. כאילו אני רכוש.
הייתה שתיקה לכמה רגעים.
"טוב," טיילר קם מהמיטה וחיכך את ידיו בהתלהבות. "אני אעזוב אותך עכשיו, ואתן לך להתמקם בבית החדש שלך."
כולם יצאו מהחדר, אבל טיילר התעכב לעוד רגע אחד והכריז בשמחה: "את תרוויחי לי הרבה כסף. הולך להיות לנו המון כיף ביחד!"
נשארתי לבדי ושמעתי את הדלת ננעלת מאחוריי. נשכבתי על המיטה בתנוחת עובר והתכסיתי בשמיכה. הייתי מותשת, אבל לא העזתי לעצום את עיניי ולהירדם. פחד. פחד שלא חוויתי מעולם. כן. זה מה שזה היה.
אימה קשה ומוחשית.
לא ידעתי כמה זמן עבר. אולי כמה שעות, אולי יממה שלמה. קיבתי התחננה לאוכל. פי היה סדוק ויבש כמו המדבר. שמעתי מפתח מסתובב בחור המנעול. קפצתי לישיבה ונצמדתי לגב המיטה.
"אוכל," אדם זר נכנס לחדר והגיש לי מגש פלסטיק, עליו היה משהו שהיה רחוק מלהיראות כמו אוכל הראוי למאכל אדם. אבל הייתי מורעבת, אז ברגע שהדלת נסגרה בחזרה טרפתי את הכול. לא היה לאוכל ממש טעם, אלא רק טקסטורה משונה. הייתה גם כוס חד פעמית קטנה, מלאה מים, על המגש. לגמתי אותה באיטיות מכאיבה, קצת כל כמה זמן, כי לא ידעתי מתי תהיה הפעם הבאה בה אזכה לקבל עוד מים.
חשבתי שנגמרו לי הדמעות. טעיתי. הן החלו לזרום מתוך עיניי בקצב קבוע. לא התייפחתי או השמעתי קולות אומללים. מים מלוחים פשוט ירדו במורד פניי בדממה מוחלטת.
אחרי שעתיים בערך, נכנס טיילר לחדרי. "שלום, מותק. איך את מסתדרת בינתיים?"
הוא חייך. העדפתי להסתכל על הקיר החשוף והמתקלף במקום על פניו האכזריות. לא הייתי בטוחה שאוכל לשמור יותר את הקיא שאיים לפרוץ החוצה ממני.
"את לא דברנית גדולה, הא?" הוא צחק, והצחוק שלו הדהד בין הקירות וגרם לי להתכווץ. "אבל זה לא נורא. בעבודה הזאת את לא תצטרכי לדבר בכלל."
"אתה יכול רק לחלום שאני – "
"כבר סיכמנו על מה שיקרה לך ולמשפחה שלך אם לא תעשי מה שאני אומר לך, נכון?" הוא קטע אותי. לא השבתי.
"עוד מעט תוכלי להיפגש עם שאר הבנות, בארוחת הצהריים. תתיידדי איתן קצת, תכירי את העבודה. אולי תוכלי להשיג גם כמה טיפים טובים מהמקצועיות יותר," הוא קרץ לעברי. שתקתי. הוא יצא מהחדר ונעל את הדלת. התחלתי לשוטט בחדר. האם בטוח להוציא עכשיו את הטלפון מהתחתונים שלי?
החלטתי להסתכן. שלפתי אותו במהירות. לא העזתי להתקשר לאף אחד, מחשש שישמעו אותי דרך הדלת. הדרך הבטוחה ביותר הייתה לשלוח הודעה. שלחתי אותה לכריס.
YOU ARE READING
נעדרת | Missing
Mystery / Thrillerנינה, בחורה צעירה מעיירה דרומית וקטנה בארה"ב, נעלמת באופן מסתורי כאשר היא מגיעה לשנתה האחרונה בתיכון. החיפושים אחרי נינה נמשכים שלוש שנים תמימות, בהן היא מוגדרת כנעדרת. בדיוק כאשר הוריה ואחותה הקטנה, דניאל - גיבורת הספר, מאבדים תקווה למציאתה, נינה ח...
