נעדרת | Missing

פרק 2

פרק 2: הכול לא בסדר

התרגלתי למבטים בבית הספר. המבטים במסדרונות, בכיתות, בקפיטריה, באולם הספורט, בחניון המכוניות.
אני מקבלת מבטים אפילו מחוץ לבית הספר, ברחבי העיירה. המבטים ליוו אותי לכל מקום שבו הלכתי. הם הפכו לשגרה.
אני מניחה שזה טבעי. אם הייתי לומדת בבית הספר, או גרה ליד מישהו, שאחותו נעלמה לתקופה ארוכה,
ולאחר מכן חזרה לפתע מבלי שאף אחד ידע מה קרה לה, גם אני הייתי נועצת בו מבטים. לא מתוך אכזריות כלל וכלל. מתוך סקרנות טהורה, כי כנראה לא הייתי יכולה לשלוט ביצריי.
ובכל זאת – אני שונאת את המבטים החטטניים והבוחנים שאני מקבלת. אני שונאת את תשומת הלב המוגזמת. אני שונאת את זה יותר מכל דבר אחר בעולם.
"הולכים לשמורה ביום שישי בערב. משם גם נלך לבית של אנדריאה," חברתי הטובה ביותר, לייני, אמרה. היא לקחה כמה חתיכות צ'יפס מצלחתי וטבלה אותן בקטשופ. כל חודש, מאז כיתה י', היינו הולכים בקבוצה קטנה של חברים  לבית של אנדריאה וישנים בו. ההורים של אנדריאה היו יחסית מבוגרים משאר ההורים של הילדים האחרים בגילה של אנדריאה. הם הביאו את אנדריאה כשהיו בערך בני ארבעים. כל האחים והאחיות של אנדריאה כבר הספיקו לעזוב את הבית ולהתחתן, ולכן הוריה מרשים לעצמם לצאת בכל חודש ל"הרפתקה חדשה", כפי שהם אוהבים לומר. הם קובעים בכל חודש טיול בן שלושה ימים למקומות קרובים לעיירה ,ולעיתים גם למקומות הרחוקים ממנה. את ביתם הם משאירים בחזקתה של אנדריאה. כמה מהמסיבות הטובות ביותר שנערכו בעיירה התקיימו בזכות הטיולים החודשיים של הזוג פוקס.
בחודשים האחרונים לא יצא לי כל כך להמשיך את המסורת בביתה של אנדריאה, אבל הפעם הרגשתי שהגיע הזמן לחזור אליה.
"נשמע טוב," חייכתי והעפתי מבט קצר בכריס. הוא הנהן לאישור. "נהיה שם."
"מעולה!" חייכה לעברי אנדריאה, מהצד האחר של שולחן הקפיטריה. "סוף כל סוף נראה אותך גם מחוץ לבית הספר."
עברתי להתרכז באוכל שעל צלחתי. סיימתי אותו ואז פניתי לכיוון הכיתה בה התקיים השיעור הבא שלי. כריס קם בעקבותיי וליווה אותי.
"אני שמח שאנחנו הולכים לאנדריאה ביום שישי," הוא אמר והידק את רצועת תיקו לכתפו. "לא יצאנו עם החברים שלנו כבר המון זמן."
"כן. אני פשוט מנסה להיות קצת יותר חברותית. אולי ככה אני אוכל להתנער מכל העניין הזה עם נינה. אני צריכה הפסקה מכל הדרמה שהיא מייצרת, אתה מבין?" הודיתי. נאנחתי בכבדות כאשר הפעמון צלצל כמה שניות אחרי כן. "אני אראה אותך אחרי השיעור?"
"כן," הוא אמר, נישק אותי ואז נעלם בהמשך המסדרון.
נכנסתי לכיתה. עוד מבטים. שום דבר חדש. וכך, הסתבר, גם חומר הלימודים.

                             ***

נשכבתי לאחור על חיקו של כריס והתבוננתי בלהבות האש של המדורה שהבערנו. לגמתי עוד כמה לגימות קצרות מבקבוק הבירה שלי, והתבוננתי על חבריי בעניין. הם צוחקים ונהנים ונראה כאילו שום דבר לא יוכל להפיל אותם אף פעם. הם יהיו צעירים ונצחיים לנצח. נשמתי עמוק ועצמתי את עיניי. הצחוק והדיבורים היו למוזיקת הרקע של מחשבותיי הקודרות.
אני לא אומרת שאני שונה מהם, כי אני לא. אני גם תלמידה בשנתי האחרונה בתיכון – בדיוק כמוהם – שמנסה להחזיק מעמד עד טקס הסיום. אבל משהו בי שונה בכל זאת. כל אחד מתמודד עם הקשיים שלו בתיכון, אבל קשה לא להשוות את הקשיים שלך לקשיים של שאר האחרים. ולפעמים – רק לפעמים – הידיעה שמישהו חווה את אותם הקשיים שאתה חווה יכולה לעזור לך להמשיך למרות הקושי, ולתת לך מוטיבציה להשאיר את הראש גבוה מעל פני המים. רוב הזמן אנשים משווים את הקשיים שלהם בעזרת חילוקם לשתי קבוצות; אנשים שקל להם יותר ממך, ואנשים שקשה להם יותר ממך. גם מחלוקה זאת אפשר לשאוב לעיתים נחמה.
הבעיה היא שאז יש אותי. מישהי שאי אפשר להשוות את הקשיים שלה לשום דבר אחר שראיתם. קשה לי לדעת איך להסתכל על החיים שלי כשאין לי שום חיים אחרים להשוות אותם אליו. אני לא יכולה לבקש עצה מאף אחד, כי אני לא מכירה אף אדם שעבר – או עובר – את אותם הדברים שאני עוברת. לרוב חבריי יש בעיות עם ההורים שלהם או עם הלימודים שלהם או עם עצמם. כמובן שיש לי בעיות כמו אלו – אל תבינו אותי לא נכון – אבל הבעיה העיקרית שלי שונה לחלוטין. אפילו אני לא מצליחה להבין אותה לגמרי.
הבעיה שלי היא שאחותי הגדולה – מי שאהבתי יותר מכל יצור חי ונושם אחר על פני כדור הארץ – נעלמה כשהייתי בשנתי הראשונה בתיכון, וחזרה כמה שנים אחרי כן – שונה לחלוטין ממי שהייתה אז. ופתאום היא כבר לא הייתה אחותי. לא הייתה האדם שאהבתי יותר מכל.
פתאום היא הייתה למישהי זרה שנשאה את פניה של אחותי, מבלי שום קשר אחר לאדם המקורי שנשא אותן.  
"דני?" כריס לחש באוזניי.
לא פקחתי את עיניי. "מה?" 
"את בסדר?" הוא שאל.
"כן," לחשתי. שאפתי עמוק את ריחו של העץ הנשרף.
אולי לא הייתי באמת בסדר.