נעדרת | Missing

פרק 5

פרק 5: אלכוהוליסטים אנונימיים

לא ציפיתי לביקור של השריף סמית'. במיוחד לא לביקור בבית הספר שלי. שני ביקורים בפחות משבוע? זה כנראה שיא חדש.
זה היה יום רביעי בבוקר כשהוא הופיע בחניון המכוניות של התיכון שלי וצעק את שמי. קיללתי בלב. זה בדיוק מה שהיה חסר לי - יותר מבטים מהרגיל.
ניגשתי אליו בלית ברירה, וכריס נשאר מאחור. הוא לא היה צריך להיות גאון גדול כדי לדעת שהשריף סמית' מעוניין לדבר רק עם אחד מאתנו, והאחד הזה הוא האדם שאחותו עונה לשם "נינה".
"אני אראה אותך בארוחת הצהריים," כריס נפרד ממני לפני שהתרחקתי ממנו לעבר מכוניתו החונה של השריף. סמית' נשען על מכסה המנוע של מכוניתו. הוא הקרין סמכותיות ברורה מאוד בעזרת מדיו ותג הכוכב הנעוץ על חולצתו.
"שלום, דניאל," הוא בירך אותי בחמימות.
"היי," בירכתי אותו בחזרה ברשמיות ובקרירות.
"אני מניח שאת כבר יכולה לנחש על מה באתי לדבר איתך היום?" הוא חייך לעברי חיוך קטן ועקום. הוא ניסה בכל כוחו להיראות ידידותי ומזמין, אבל לא התכוונתי להפשיר כל כך מהר. החלטתי לשמור על המסכה הקפואה שעל פניי.
"נינה," השבתי באדישות. רק רציתי שהוא יתקדם עם דבריו ויעזוב את החניון כמה שיותר מהר.
"כן. באתי לכאן כדי לדבר איתך על אחותך," הוא אישר בהנהון קצר. שמרתי על שתיקה והוא המשיך לדבר. "אני מבין שאחותך במצב רגיש מאוד. היא התאשפזה לאחרונה בבית החולים, נכון?"
"השריף סמית'," - "את יכולה לקרוא לי ג'ארד," - "אפשר בבקשה לגשת לעניין?"
"כן, כמובן," הוא אמר ונראה הרבה פחות מתאמץ להתחבב עליי מאשר לפני כן, מה שגרם לי להפשיר מעט ביחסי כלפיו. "ההורים שלך לא מעוניינים לדבר עם נינה על מה שקרה. אני חושב שהם מעדיפים להעמיד פנים ששלוש השנים האחרונות מעולם לא קרו."
הסכמתי איתו, אבל לא אמרתי זאת בקול. הסתכלתי לתוך עיניו. היה ברור לי מהרגע הראשון שלא באמת אכפת לו מנינה. הבנתי זאת עוד מאחת הפעמים הראשונות שפגשתי אותו בהן, כשנינה הייתה עדיין בגדר נעדרת. הוא רק רוצה להרגיע את הציבור בעזרת תפיסת האשם בהיעדרותה של נינה. לא באמת אכפת לו מרווחתה של נינה, הקורבן. אני לא יכולה לשקר ולומר שאני לא מבינה אותו, כי אני כן מבינה אותו. הרי למה שיהיה לו אכפת מנינה? למה שיהיה לו אכפת מהקורבן? הוא מנהל חקירה, הוא שריף, הוא לא עובד רווחה. אני לא אומרת שזה בסדר מה שהוא עושה ואיך שהוא תופס את הדברים. אני רק אומרת שאני מבינה למה הוא ככה.
אבל העניין הוא שלי כן אכפת. אכפת לי מהקורבן יותר מאשר מהחקירה. אכפת לי בראש ובראשונה מאחותי. הייתי משתפת איתו פעולה אם הייתי יודעת שהוא יכול לעזור לי עם נינה, אבל הוא לא. אני לא מתכוונת להרוס את נינה בתהליך של חשיפת האמת, לא משנה כמה אני רוצה לדעת בעצמי מה קרה לה.
אבל סמית' כנראה לא יהסס לעשות זאת אם זה מה שיצליח לסגור את התיק של נינה בתחנת המשטרה, אחת ולתמיד. כי הרי לא מדובר פה רק בנינה. הורים מודאגים בכל רחבי העיירה - ואפילו מחוצה לה - לוחצים על המשטרה לפענח מה קרה לנינה עוד מאז היום הראשון להיעלמותה. הם פוחדים שדבר כזה יקרה גם לילדים שלהם. הכול פוליטי בשבילו, כמו אצל כמעט כל אדם אחר הנמצא בעמדת כוח כזאת או אחרת. אבל בשבילי נינה היא בן אדם, היא אחותי, ובהחלט לא הזדמנות לרווח פוליטי. לכן התכוונתי לפעול לבד בדרך אל האמת, לא משנה מה השריף סמית' עמד לומר או להציע לי.
"את יכולה לדבר איתי," השריף סמית' סוף סוף ניגש לסיבה האמתית שבגללה הוא פינה מזמנו היקר, ועזב את משרדו המרווח והנוח, כדי לבוא לתיכון צפוף מלא מתבגרים. "אם נינה אומרת משהו שעשוי להיות שווה ערך למשטרה - כל דבר על מה שקרה לה, אפילו אם הוא לא נראה לך חשוב כל כך - את יכולה לקפוץ לתחנה ולספר לי על כך באופן אישי. כל מידע יכול להועיל לחקירה."
"אתה לא חושב שניסיתי לדבר איתה?" אמרתי במרירות. "כרגע היא לא מוכנה לספר כלום לאף אחד. אפילו לא לי."
"בסדר, אני מבין..." הוא הנהן. "אנחנו בתחנה כמובן לא יכולים להכריח אותה לספר לנו כלום, אבל אולי אותך דווקא היא תחליט לשתף."
"אולי. זה הכול?" שאלתי ביובש. הדבר האחרון שאני מתכוונת לעשות הוא לעזור למשטרה לפענח את התיק של נינה, ונראה לי שסוף כל סוף סמית' הבין זאת.
"כן, זה הכול. תודה על זמנך," הוא לא היה נראה מרוצה יותר מדי מחוסר שיתוף הפעולה שלי. לא היה לי אכפת.
סמית' נכנס בחזרה למכוניתו ונסע משם. לצערי, גם כאשר השריף עזב המבטים נשארו ועקבו אחריי, מחוררים חורים בגבי. התעלמתי מהם ככל שיכולתי והמשכתי הלאה אל השיעור הראשון שלי. זאת הייתה חוויה מעניינת ביותר, לנסות להסביר לגברת פילדס שאני מאחרת לשיעור שלה בגלל שהשריף של העיירה החליט לקפוץ לבקר אותי אישית בבית הספר. אבל, בהתחשב בהיסטוריה המשפחתית שלי, היא לא פקפקה בכך. היא רק שלחה בי מבט עצוב והמשיכה ללמד את השיעור שלה.

***