נעדרת | Missing

פרק 10

פרק 10: בתים הרוסים

"תספרי לי למה את משתתפת בפגישות האלה," לחשתי בשקט לנינה. שכבנו שתינו זו לצד זו על מיטתה והתבוננו במדבקות הכוכבים הזוהרות שנינה הדביקה על תקרת עליית הגג המשופעת. שאר החדר היה חשוך כמעט לחלוטין, וקמצוץ האור היחיד שהיה בו, חוץ ממדבקות הכוכבים, היה שייך לקרן ירח חלשה וצרה שנכנסה דרך החלון.
"אני לא יכולה לספר לך על זה בלי לספר לך הכול," היא הסבירה בסבלנות.
נאנחתי. "לפחות תנסי. בשבילי, בסדר?"
היא נשמה עמוקות. יכולתי להרגיש באי הנוחות שלה מיד, מהדרך בו היא נעה על ידי בחשכה.
"בזמן שנעדרתי – ואני לא אכנס לפרטים עכשיו למה זה בדיוק קרה, או איך – נולדה לי התמכרות," היא אמרה בזהירות ובאיטיות, ושקלה כל מילה ומילה שיצאו מפיה. "אבל לא התמכרות לאלכוהול."
"סמים?" שאלתי ופחדתי מהתשובה שידעתי שעמדתי לקבל.
הרגשתי תנועה מכיוונה. "כן," היא נשפה בחדות.
רעד עבר במורד עמוד שדרתי. כמה כאב נינה חוותה? וחווה? זה היה רק חלק קטן מכל הכאב הכולל. נרעדתי.
"אז למה את דווקא הולכת לפגישות של אלכוהוליסטים, ולא של... את יודעת...?" שאלתי במבוכה.
"נרקומנים, את מתכוונת?" היא צחקה צחוק מריר. "אני פשוט לא מסוגלת לשהות במחיצת אנשים שמשתמשים בסמים. זה מעורר בי יותר מדי... רגשות שלא הייתי רוצה להרגיש. מעורר בי דחפים לא נעימים. חוץ מזה, קבוצת אלכוהוליסטים אנונימיים עומדת על אותו הבסיס והעקרונות של קבוצת תמיכה של משתמשים, אז זה תחליף הוגן בשבילי. למזלי לאנשים אלכוהוליסטים אין השפעה עליי."
הסתובבתי על צדי לעברה. לא יכולתי לראות אותה בחושך, אבל זה לא שינה לי יותר מדי. יכולתי להרגיש בנוכחות שלה, ובגופה החם והחי השוכב לצדי.
"בגלל זה את נראית כמו שלד מהלך? כל הזמן הזה את עוברת גמילה עצמית?" שאלתי כדי שאוכל להבין יותר את מצבה של נינה, ולעשות קצת סדר בדברים. הדבר האחרון שהיה חסר לי היה שגם נינה תפתח הפרעת אכילה קשה כמו לייני. לייני אמנם כמעט החלימה, אבל אני עדיין יכולה לראות בה מדי פעם צעדי נסיגה לאחור שמפחידים אותי עד מוות.
"כן. חיפשתי בגוגל תסמינים של גמילה מסמים, וזה פחות או יותר מה שקורה בגוף שלי עכשיו," היא אישרה.
"אבל... אבל את כבר כמעט שנה בבית. איך זה יכול להיות שאת נמצאת במשך שנה שלמה בשלב של גמילה?" משהו לא הסתדר. ידעתי את התשובה לשאלה הזאת עמוק בפנים, אבל לא העזתי לחשוב עליה. נינה לא ענתה בהתחלה. התיישבתי במהירות והסתכלתי בחשכה על המקום בו היו אמורים להימצא פניה.
"עשית סמים כשהיית בבית?"
"כן."
"מתי... מתי הייתה הפעם האחרונה...?"
"לפני שבוע. רציתי לבוא פיכחת לטקס הסיום שלך," היא הודתה בלחש. הבושה שבקולה הכבידה את החשכה שבחדר. לפתע כבר לא הרגשתי כל כך בטוחה בעליית הגג של נינה.
"שבוע? שבוע אחד?" נדהמתי. "איך? זה לא הגיוני..." לא האמנתי למשמע אוזניי. איך לא שמתי לב שאחותי משתמשת בסמים במשך כל הזמן הזה? במשך כל החודשים הארוכים שעברו מאז חזרתה? היא בקושי יצאה מהבית כל אותו הזמן, אז איך זה ייתכן שלא הבחנתי בכך? האם אני עד כדי כך מרוכזת בעצמי? כל הפעמים האלה שלא יכולתי לסבול להיות בבית, וביליתי את זמני אצל חבריי; האם אז היא עשתה סמים? או שמא כן הייתי בבית, אך פשוט לא שמתי לב לכך?
אולי כן שמתי לב, אבל הצלחתי להכחיש זאת בפני עצמי?
"אני מצטערת, אבל זה נכון," קולה נסדק. "אבל אל תדאגי. אני כבר שבוע שלם נקייה. אני נשבעת. אני באמת מנסה כמה שאני יכולה, דני. באמת."
"איזה סמים את...?"
"לא סמים קלילים, לא. הבעיה הייתה שהתחלתי ישר עם סמים קשים... ממריצים, שזה קוקאין. גם הרואין."
"אני... אני לא יודעת מה לומר," קברתי את ראשי בין ידיי.
"אז אל תאמרי. רק... רק בואי אליי," היא אמרה בקול צרוד. גוש חסם את גרוני ודמעות חמות החלו לרדת במורד לחיי. נשכבתי בחזרה על המיטה, הפעם כשראשי על בטנה של נינה. ידיה החלו ללטף את שערי בזהירות. ראשי ירד ועלה עם כל נשימה מאומצת שלה. כלוב הצלעות שלה היה מורגש בבירור.
"אני רוצה שתדעי שאני אף פעם לא אעשה משהו שיפגע בך. לא יותר," היא מלמלה בשקט. "אני אוהבת אותך, בסדר?"
הנהנתי באיטיות ודמעותיי המשיכו לזרום. ברגע שהברז של עיניי נפתח, לא הייתה אפשרות לסגור אותו בחזרה למשך הרבה מאוד זמן.