פרק 8: בואו נשחק סוד או סתירה
מאז ומתמיד, לנינה וורפייר היו סודות. סודות על כל דבר, בעצם. היא אף פעם לא שיתפה מעצמה יותר מדי. היא לא שיתפה אותי, לא את הוריי וגם לא את חבריה הקרובים ביותר. אני, לעומתה, הייתי משתפת ברגשות ובסודות שלי כל מי שהיה נחשב אצלי כחבר ורק היה מוכן להקשיב.
כשגדלתי הבנתי לבסוף כי סודותיה של נינה היו אפלים וקודרים יותר מסודותיי. אולי בגלל זה היא התאמצה כל כך להשאיר אותם לעצמה. ואולי היא רצתה לספר אותם, אך פחדה מהם. אף פעם לא ראיתי את נינה פוחדת ממשהו בעבר. תמיד הערצתי אותה על האומץ שלה, שלא הצלחתי למצוא בעצמי. אבל הפעם... הפעם ראיתי את הפחד בעיניה. כל צעד וצעד שלקחתי בכיוון האמת שהיא הסתירה גרם לה לפחד יותר ויותר. להיות חרדה יותר ויותר. התוצאה הסופית הייתה פארנויה.
האזהרות שלה, כמובן, לא מנעו ממני מלהמשיך לנבור עמוק בעברה. תמיד שיתפתי אותה בסודותיי, וכעת הרגשתי כי הגיע הזמן בו היא אמורה לשתף אותי בסודותיה.
נכנסתי לחדרה של נינה בעליית הגג וסגרתי את הדלת אחריי.
"למה את מקשיבה?" שאלתי בקול רם כדי שנינה תוכל לשמוע אותי מבעד למוזיקה שהתנגנה באוזניה, דרך האוזניות. הבטתי סביב. בלגן. בגדים פזורים בכל מקום ובערימות, שולחן עבודה עמוס ניירת שישבה שם ככל הנראה מאז שנינה הייתה בתיכון, כמה צלחות אוכל מלוכלכות עמדו במגדל על שידת הלילה שלה. איך היא יכולה לחיות כך?
"לא משהו שיעניין אותך," היא ענתה ביובש ונמנע מלהסתכל עליי ישירות. היא הייתה שכובה על מיטתה הלא מוצעת, והתבוננה על התקרה הלבנה והמשופעת של חדרה. צעדתי כמה צעדים קדימה ובחנתי את האזור שמעל למיטתה עליו היא הסתכלה. היו מודבקות שם מדבקות קטנות, וזוהרות בחושך, של כוכבים. בדיוק כמו אלה שאפשר למצוא בדרך כלל בחדרי ילדים. לא ראיתי את המדבקות האלו לפני שנינה חזרה. היא כנראה תלתה אותם לאחרונה.
לא העזתי להתיישב לידה על המיטה. לאחרונה מצבה של נינה הדרדר יותר ויותר, ונהיה פחות ופחות יציב עם הזמן, כך שתנועות חדות מדי או חדירה למרחבה האישי מבלי אישור בדרך כלל הסתיימו בצורה לא טובה.
ניגשתי לשולחן העבודה של נינה. מתוכו בצבץ טופס הירשמות לקולג' שלא הכרתי. הופתעתי מאוד.
"את מתכוונת לנסות להתקבל לקולג'?" שאלתי והנפתי את הטופס באוויר כדי שתוכל לראותו.
"לא. הטופס הזה שוכב שם מאז שהייתי בתיכון," היא מלמלה. האוזניות שלה כבר לא היו בתוך אוזניה. לפחות זאת התקדמות.
"אה. אבל את יודעת, אם את חושבת על לנסות להתקבל לקולג', אני יכולה – "
"דניאל, למה את פה?" היא קטעה אותי בגסות והסתכלה עליי לראשונה. הבעיה הייתה שהיא הסתכלה עליי כאילו הייתי מסטיק שנדבק לסוליית נעלה.
"אולי כי אני רוצה לדבר עם אחותי הגדולה בלי מריבות ובתי חולים?" השבתי והרגשתי את לחיי מתלהטות.
"כן, בטח," היא גלגלה את עיניה. "ועכשיו, מה הסיבה האמתית?"
"את יודעת מה? לכי לעזאזל," סיננתי לעברה ויצאתי מהחדר בסערה. טוב, זה לא הלך כמתוכנן. למרבה האירוניה, וכנראה כי היקום רצה לפזר מלח על פצעיי, לייני בדיוק שלחה לי הודעה שבה היה כתוב:
YOU ARE READING
נעדרת | Missing
Mystery / Thrillerנינה, בחורה צעירה מעיירה דרומית וקטנה בארה"ב, נעלמת באופן מסתורי כאשר היא מגיעה לשנתה האחרונה בתיכון. החיפושים אחרי נינה נמשכים שלוש שנים תמימות, בהן היא מוגדרת כנעדרת. בדיוק כאשר הוריה ואחותה הקטנה, דניאל - גיבורת הספר, מאבדים תקווה למציאתה, נינה ח...
