נעדרת | Missing

פרק 18

פרק 18: הקולות שבראש

"סטיב דיבר איתך לאחרונה?"
"לא, האמת שלא. למה?"
"הוא פשוט לא יצר איתי קשר כבר הרבה זמן," כריס אמר והמשיך לדחוף את עגלת הקניות בסופר. עברתי על הרשימה שנתנה לנו קייט כשטיילנו במעברים השונים.
"הוא עדיין מסתובב עם – "
"כן, עדיין," הוא אמר עוד לפני שהספקתי להשלים את שאלתי, וסרק את המדפים הגבוהים, בזמן שאני את הנמוכים, בחיפוש אחר אבקת הכביסה הנכונה. "מצאתי אותה," הוא הכריז והוסיף את השק הכבד לתוך עגלת הקניות.
"אני בטוחה שהוא בסדר," אמרתי בהיסח דעת בזמן שחיפשתי את הדבר הבא ברשימה: לחם דגנים מלא.
"אם את אומרת..." הוא מלמל, אך לא נראה משוכנע לגמרי.
"התעייפתי. אני יכולה לשבת בתוך העגלה עכשיו?" עפעפתי בריסיי. כריס נאנח ונכנע סוף סוף לבקשתי.
"תיכנסי," הוא אמר ועצר את העגלה. טיפסתי לתוכה והתיישבתי בין בקבוק שמן זית לבין קופסת דגני בוקר בריאותיים. כריס המשיך לנווט ולדחוף את העגלה במעברים השונים.
סיימנו את הקניות שלנו מהר יותר מכפי שציפינו, אז עצרנו בדרך לביתו של כריס כדי לקנות פרוזן יוגורט. אכלנו אותו במכוניתו של כריס בהנאה – כמו כל זוג רגיל אחר – רק ששיחתנו לא הייתה שיחה שגרתית לחלוטין. סיפרתי לו איך נינה הגיבה כשמצאה את קיר החקירות בחדרי. לאחרונה הרגשתי כאילו מרבית השיחות שלנו עוסקות בנושאים לא נעימים במיוחד. לא ידעתי עדיין איך אני מרגישה לגבי זה.
"אווץ'," הוא פלט כשסיימתי לתאר בפניו איך נינה ניערה אותי כמו בלנדר.
"כן, אני יודעת. אבל מה כבר אפשר לעשות?" משכתי בכתפיי וסיימתי את הכפית האחרונה של הפרוזן יוגורט שלי.
"אז איך המצב עם ההורים שלך?" כריס החליף נושא שיחה אחרי שתיקה של כמה דקות.
"אה, לא משהו. הם מתגרשים," אמרתי ביובש ויצאתי מהמכונית. זרקתי את כוס הפרוזן יוגורט הריקה בפח האשפה הקרוב ביותר אליי, ואז חזרתי למכונית. כריס עדיין נראה המום. נתתי לו עוד כמה רגעים לעכל את החדשות האחרונות, ואז חגרתי חגורה ונעצתי מבט נחוש קדימה.
"למה אתה מחכה? תתחיל לנסוע," אמרתי. כריס לא התניע את המכונית.
"מתי...?"
"לפני כמה ימים. כנראה שחכתי להגיד לך את זה לפני כן," אמרתי באדישות ושילבתי את ידיי בחיקי.
"איך לא סיפרת לי דבר כזה?" הוא שאל בתדהמה.
"אני לא יודעת," נאנחתי בקוצר רוח והסתכלתי על האנשים הנכנסים והיוצאים מחנות הגלידה. "אני לא יכולה לומר שזה לא משהו שחשבתי שיקרה."
"זה לא משנה אם חשבת שזה יקרה או לא."
"זה כן. ככה אני לא מופתעת," מחיתי.
"את יכולה לשחרר קצת את המגננות שלך מדי פעם," אמר כריס והביט בי בריכוז. "את לא דיברת איתי על דברים כאלו כבר המון זמן. כל מה שמעניין אותך זאת החקירה הזאת."
"סליחה שאני לא במצב רוח לקשקש על הרגשות שלי בזמן שיש רוצח שמסתובב חופשי," התרגזתי ושלפתי את הטלפון שלי מתוך התיק שלי. עברתי על ההודעות הנכנסות החדשות שלי.
"דני," כריס קרא בשמי. המשכתי להסתכל על מסך הטלפון, אבל מלמלתי "הממם?"
"דני, אל תתעלמי ממני," הוא אמר בתסכול יותר מאשר בכעס.
"אני לא מתעלמת..."
"את לא יכולה להמשיך לשים את הרגשות שלך בצד בשביל לגלות מה קרה – "
"אני לא שמה כלום בצד."
"את מוכרחה להפסיק עם האובססיה הזאת כלפי הרצח של פרנצ'סקה – "
"אין לי שום אובססיה."
" – ולחזור למציאות ולחיים האמתיים שלך. אני לא אומר שתוותרי על החקירה, אני רק אומר שאולי כדאי שהיא לא תהיה הדבר החשוב ביותר כרגע, ו – "
"אתה מוכן לסתום את הפה שלך רק לכמה דקות?" צעקתי. כריס השתתק מיד. "כל כך נמאס לי מכולם שאומרים לי שאני אובססיבית, שאני משוגעת, שאני ילדה קטנה וטיפשה, ושאני לא אצליח להגיע לאמת אף פעם.
"אני אעשה מה שאני רוצה, ואני אמשיך לחקור, ואני לא צריכה שום פסיכולוג או טיפול או כדורי הרגעה. אני רק צריכה לגלות את האמת, בסדר? כל מה שאני צריכה עכשיו זאת האמת."
אופס.
אולי אלו לא היו אנשים אחרים שאמרו לי את הדברים הללו.
אולי אלו היו – ברוב המקרים – הקולות שבראשי.