נעדרת | Missing

פרק 18

                           ***

"אז איך לייני מרגישה?" שאלה אנדריאה כדרך אגב.
"אה, בסדר. מצבה משתפר, זה מה שבטוח," אמרתי ביובש. הלכנו לראות סרט באותו הערב, בדיוק כשהשמש החלה לשקוע, וכשיצאנו החוצה מאולם הקולנוע כבר שררה חשכה בחוץ. פנסי הרחוב האירו בעיגולים זהובים את הדרך אל בסי. החניתי את בסי על יד המדרכה, במרחק של רחוב שלם מאולם הקולנוע, כי לא הייתה שום חניה קרובה יותר. משום מה כל העיירה החליטה ללכת לראות סרט באותו הזמן שאנדריאה ואני החלטנו לראות אחד. אולם הקולנוע היה מפוצץ, וכמעט נגמרו כל הכרטיסים לכל סרט שהוקרן באותו הערב, אבל הצלחנו במזל צרוף להשיג כרטיסים לאיזה סרט אקשן אחד ברגע האחרון. אני אפילו לא זוכרת ממנו יותר מדי – רק פיצוצים ונוזל אדמדם שאמור לחקות דם.
"סליחה. לא רציתי להעציב אותך," היא אמרה במבוכה כשנתקלה במבטי.
"אה, אני לא עצובה. אני פשוט חושבת על דברים אחרים..." מלמלתי בהיסח דעת. אני ואנדריאה התיישבנו בתוך בסי. סובבתי את המפתח בחור ההצתה.
"כן... הדברים האלו לא  פשוטים," אנדריאה אמרה במעורפל וחגרה עצמה בחגורת הבטיחות.
"תודה שאת לא שואלת יותר מדי שאלות," חייכתי אליה חיוך קלוש. "לפחות יש לי אותך; אדם שאני יכולה לדבר איתו גם על דברים אחרים שהם לא רצח."
"אל תיקחי את זה באופן הלא נכון, אבל אני גם לא רוצה לשאול על כל החקירה הזאת," היא אמרה במבט מתנצל. צחקתי.
"יופי, זה טוב," הנהנתי. שילבתי להילוך ראשון, אותתי שמאלה ויצאתי מהחנייה.
"ראיתי את אלינור לפני כמה ימים," אנדריאה פלטה פתאום אחרי דקה של שקט.
"באמת?"
"כן. נראה כאילו היא הורידה קצת הילוך עם האלכוהול, אבל יכול להיות שאני טועה."
"למה את חושבת ככה?" שאלתי בסקרנות.
"היא נראית יותר... צלולה, אני מניחה?" אנדריאה משכה בכתפיה.
"כריס סיפר לי שהיא עובדת עכשיו עם ילדי גן," שיתפתי אותה במידע החדש. אנדריאה פלטה צחוק מופתע.
"אולי היא סוף סוף מטפלת בעצמה כמו שצריך."
"אולי," הסכמתי. "אבל אי אפשר לדעת אף פעם בבטיחות כשזה מגיע לאלינור."
פניתי את הפנייה לעבר הרחוב בו אנדריאה מתגוררת. חניתי בשביל הגישה לביתה.
"אני רק מקווה שלייני תחזור הביתה מבלי לקבל בחזרה את התפקיד הישן של לדאוג לאלינור," הודתה אנדריאה. הנהנתי בהסכמה.
"טוב, אני אראה אותך בקרוב?" אנדריאה יצאה מהמכונית.
"כן, תסמסי לי."
"אה, רגע אחד," עצרתי אותה לפני שהספיקה להסתובב לעבר ביתה. "שמעת משהו מסטיב לאחרונה?"
"לא, האמת שלא," נשכה אנדריאה את שפתיה בדאגה. "משהו קרה לו?"
"לא. אל תדאגי לגבי זה," מיהרתי לומר והנפתי את ידי בביטול. "להתראות."

                          ***

למה את בכלל מנסה? אמר קול מציק בנבכי ראשי.
פשוט תוותרי.
נו כבר, תחשבי על משהו!
אין לך שום קצי חוט.
את לא מתקדמת לשום מקום.
את תצליחי. רק תתרכזי. קדימה...
ת-ו-ו-ת-ר-י כבר!
אוי, נו באמת. את מבזבזת את הזמן של-
"שקט!" צעקתי בקול. נשמתי עמוק והסתכלתי סביבי.
ואז צחקתי.
אני מתחרפנת. זה העניין. אני משתגעת.
היה כאוס בתוך ראשי. כל כך הרבה קולות. חלק קוראים לי לוותר כל עוד שום דבר רע לא קרה, חלק קוראים לי להמשיך לחפור עד האמת גם אם זה יהרוג אותי, וחלק קוראים לי להשתמש באמצעים אלימים כדי שנינה תספר לי כבר מה קרה לה כדי שלא אצטרך לשמוע יותר את שאר הקולות האחרים.  אבל, כמובן, אף אחד מהקולות לא הציע הצעה טובה וראויה.
הסתכלתי על קיר החקירה שלי במשך שעות על גבי שעות. התפללתי לסימן. כל סימן.
אם שילמו למלינה סנקלייר דמי שתיקה, למרות שאינה יודעת כלום, האדם ששילם לה חייב להיות האדם שרצח את פרנצ'סקה ומנסה לחמוק מעונש, או שהוא רוצה לכל הפחות לחפות על הרוצח האמתי. כך או כך, האדם הזה קשור לרצח של פרנצ'סקה קשר ישיר ובלתי מבוטל. כמה היה יכול להיות קל ופשוט אם מלינה הייתה זוכרת את שמו של אותו הזר? אולי אז לא הייתי צריכה לשבת כאן ולהקשיב לקולות שבראשי בזמן שאני משתגעת. אולי אז לא הייתי צריכה לסבול את –
פתאום נשמעו קולות שהגיעו מקומת הקרקע של ביתי. פתחתי את דלת חדרי בזהירות, כדי לשמוע יותר טוב את הקולות, ולנסות להציץ מבעד לגרם המדרגות על חדר המגורים. מי זה יכול להיות? רק נינה ואני נמצאות בבית כעת, ובכל זאת נשמעו שני קולות נפרדים. קול של גבר וקולה של נינה.
" – נו, בחייך, נינה," שמעתי קול מוכר אומר, אבל עדיין לא הצלחתי לקשר אותו לאדם מסוים.
"לא. אני הפסקתי עם כל זה," שמעתי את קולה החמור של נינה. היא לא נשמעה שמחה במיוחד.
"את לא באמת מאמינה ש – "
"אני כן. אני נקייה כבר ארבעה שבועות. אני לא מתכוונת לחזור להשתמש לעולם," נינה הרימה את קולה בכעס. "עכשיו תצא לי מהבית."
נינה דיברה על סמים. זה בטוח.
"את תתחרטי על זה," הקול השני אמר בזעם פתאומי ונטש את הקול הידידותי שלו. הקול הזה... מאיפה אני מכירה את הקול הזה?
"צא. לי. מהבית."
"כלבה מטומטמת. את לא מבינה שפעם נרקומנית תמיד נרקומנית?" צעק הקול.
ופתאום נפל לי האסימון.
ירדתי במהירות במורד מדרגות, מדלגת על כל מדרגה שנייה. התפרצתי בסערה לתוך חדר המגורים, מתנשפת בכבדות, ועם לב שאיים לפרוץ מתוך כלוב צלעותיי. פלטתי קריאת הפתעה למרות שכבר ידעתי מראש את מי עמדתי למצוא שם.
"סטיב?"