נעדרת | Missing

פרולוג

פרולוג:

"קדימה, תטפסי. מה, את מפחדת?" כריס צחק. יכולתי בקושי להבחין בפניו הצוחקות בתוך כל החשכה שמסביב.
"היית מת," דחפתי אותו עם המרפק שלי ונעמדתי מול הגדר. בתוך תוכי קיללתי על קומתי הנמוכה.
"רוצה עזרה?" שמעתי את כריס אומר מאחוריי.
"כן," אמרתי ברגע של חולשה, אבל מיד מיהרתי להוסיף, "אבל אני לא צריכה אותה. רק אם אתה מתעקש."
הוא צחק, תפס במותניי והניף אותי מספיק גבוה כך שיכולתי להעביר רגל אחת מעל לגדר הברזל. קור צונן חדר דרך מכנסי הג'ינס שלי וגרם לי לרעוד לרגע. העברתי את רגלי השנייה מעל הגדר וקפצתי אל האספלט. ניסיתי להעמיד פני קשוחה, אבל האמת היא שהקפיצה העיוורת לתוך החשכה המוחלטת שמתחת לגדר הפחידה אותי כהוגן. עוד לפני שהספקתי להתייצב לאחר הקפיצה, ולעמוד ישרה וזקופה על רגליי, כריס כבר עמד לצדי.
"מוכנה?" הוא שאל, ומבלי לחכות לתשובתי הוביל אותי לעבר אולם השחייה של בית הספר. ידעתי את הדרך לשם בעל פה, אבל החושך הצליח לבלבל את כל חושיי, כך שהדרך הבטוחה ביותר הייתה להיצמד לזרועו של כריס ולתת לו להוביל.
הוא צחקק. "מה?" שאלתי והרמתי את גבותיי, למרות הידיעה שהוא לא יכול לראות אותי בחשכה.
"עברת מלהכות אותי בשעות האור אל להיצמד אליי בחושך," הוא הסביר. הגענו לשער הכניסה של מתחם הבריכה.
"תסתום כבר," אמרתי, וכדי להדגיש את דבריי הוספתי דחיפה בעזרת האגן.
"איך ניכנס?" שאלתי.
"אל תדאגי," הוא אמר והוציא צרור של כמה מפתחות מתוך כיס מכנסיו.
"איך השגת אותם?" שאלתי בתדהמה.
"היתרונות בלהיות הילד של המנהלת," הוא הסביר מבלי לפרט עוד, ופתח את הדלתות הכפולות. נכנסנו לתוך האולם הענקי בעל בריכת השחייה האולימפית, אבל לא יכולנו לראות כלום בגלל היעדר כל אור.
"גנבת אותם ממנה?" שאלתי אותו וניסיתי להשוות לקולי נימה חמורה, אך נכשלתי נחרצות בגלל האדרנלין וההתרגשות שסחפו אותי כאשר ריח הכלור החזק הגיע אל אפי.
"לא גנבתי אותם – שאלתי אותם," הוא צחק וחמק מאחיזתי. "אני הולך להדליק את האור," הוא הודיע ונעלם אל תוך החשכה, כאשר האור ממסך הטלפון שלו מאיר לו את הדרך. אחרי דקה ארוכה, שבה עיניי החלו לדמיין בחשכה נחשים זוחלים על הרצפה וצלליות אדם המתקרבות אליי, האורות החזקים באולם השחייה נדלקו בהדרגה. כריס הצטרף אליי לאחר עוד כמה רגעים.
עמדנו על שפת הבריכה והסתכלנו בשקט על המים הצלולים. כריס החל לפשוט את בגדיו. עשיתי כמוהו, עד שנשארתי בבגדיי התחתונים. הוא קפץ ראשון לתוך המים. קפצתי כמעט מיד אחריו. שחיתי לרוחב הבריכה כמה פעמים, עד שהתעייפתי יותר מדי מכדי להמשיך, ונצמדתי לשפת הבריכה. צפיתי בכריס שוחה במשך עוד כמה דקות נוספות, עד שהוא החליט להפסיק. הוא יצא אל מחוץ לבריכה וקפץ לתוכה בסלטה אחורית. כשהוא הגיח בחזרה מעל פני המים, הוא חייך והחל לשחות לעברי.
"שוויצר," כרכתי את זרועותיי מסביב לצווארו. הוא צחק ונישק אותי.
"יש לך טעם של כלור," עיקמתי את אפי בסלידה כשהתנתקנו אחד מהשנייה.
"אה, כן?" הוא הרים את גבותיו. הבנתי מה הוא מתכוון לעשות כמה שניות מאוחר מדי, ולכן מצאתי את עצמי עם הראש מתחת למים. הוא משך אותי כמעט מיד בחזרה אל האוויר הקריר, אבל לא התכוונתי לוותר לו כל כך במהירות. טיפסתי על גבו וניסיתי להטביע אותו בחזרה. לצערי נכשלתי בהיעדר גורם הפתעה. הוא רק צחק וסחף את שנינו לשחייה במרכז הבריכה. התנשקנו. שוב. ושוב.
התבוננתי אל תוך עיניו התכולות. הריסים הכהים שלו היו רטובים ונצמדו זה לזה. העברתי את אצבעותיי בשערו החום והרטוב, וטיפות מתוכו עפו לכל עבר. כולל על פניי.
"השיער שלך מזכיר לי כלב רטוב," הוא אמר וניסה להסיט מפניי את תלתליי הסבוכים והכהים, ספוגי המים, שדבקו לעורי.
"חה-חה," גלגלתי את עיניי. 
כריס שחה אל עבר שפת הבריכה, מושך אותי איתו. הוא הושיט יד מעבר לגבי, אל האספלט שמסביב לבריכה, ובדק את השעה שהופיעה על צג מסך הטלפון שלו.
"כבר שלוש וחצי לפנות בוקר," הוא נאנח בכבדות וקבר את פניו בשקע צווארי. הרגשתי את השפתיים שלו מנשקות שם את עורי, מה שלא עזר לי בדיוק עם הלחימה ברצון שבער בי להישאר איתו באותה הבריכה.
"אתה יודע שאני צריכה ללכת. זאת לא אשמתי," נישקתי אותו עוד כמה פעמים נוספות ואז יצאתי מהבריכה. כריס יצא אחריי. ייבשנו את עצמנו, עם המגבות שהבאנו איתנו מהמכונית שלי, והתלבשנו בחזרה בבגדים שפשטנו לפני כן. כריס כיבה את האורות של אולם השחייה. סגרנו אחרינו את הדלת של האולם עם המפתח המתאים, וחזרנו בריצה אל המכונית. כמו תמיד, בסי נהנתה משינה ארוכה מדי, ולכן סירבה להתעורר מבלי רטינות וסירובים. סובבתי את המפתח בחור ההצתה שוב ושוב, עד שלבסוף בסי נכנעה לרצוני והתעוררה. שילבתי להילוך אחורי ויצאתי מן החנייה.
"למה את עדיין ממשיכה לנסוע בגרוטאה הזאת?" כריס התלונן בקול בכייני על בסי, כמו תמיד. בסי הייתה המכונית הכחולה והקטנה שלי. כן – אפשר לומר שבסי הייתה קרובה לסוף חייה באותה התקופה, אך לא התכוונתי לוותר עליה בכזאת קלות. נלחמתי על חייה עד הרגע האחרון, בו לא הייתה עוד אפשרות אחרת חוץ מלגרור אותה למגרש הגרוטאות, שם היא נחה עד היום (אני מקווה מאוד) בשלווה על משכבה.
"כדאי לך לא להמשיך לדבר ככה על בסי," הזהרתי את כריס.
"מה שתגידי..." הוא נענע את ראשו מצד לצד, ויכולתי להישבע שהוא מלמל משהו שהיה נשמע מאוד קרוב למילה "משוגעת".

נסעתי לשדה התעופה אחרי שהורדתי את כריס בביתו. זאת הייתה נסיעה ארוכה ומייגעת, אבל בסופו של דבר הצלחתי לאסוף ממנו את הוריי בזמן. גם הם נהגו להתלונן על בסי, במיוחד בגלל שהיא הייתה מאוד קטנה וצפופה. היינו כבר בכביש המוביל לתוך העיירה בה גרתי, בדרך הביתה, כאשר אמי קיבלה שיחה שגרמה לפניה להחוויר כמו סיד. היא הבהילה אותי ואת אבי כהוגן, ולא פצתה את פיה עד שעצרתי את המכונית בצד הכביש. בסי עמדה תחת פנס רחוב אקראי. לא רציתי להסתכן ולכבות את המנוע, כי לא ידעתי אם בסי תסכים להתעורר משנתה פעמיים בלילה אחד.
"מה קרה?" הדברים שלי נאמרו כמעט בלחישה. יכולתי להרגיש עמוק בבטן שמשהו לא בסדר. משהו שהולך לשנות את כל מהלך חיינו. שוב. לא הייתי מוכנה לדבר כזה. עדיין לא.
היא נשמה נשימות עמוקות וקברה את פניה בין ידיה. כולנו שתקנו, ורעש המנוע היה הצליל היחיד שעמד באוויר. זמזום מעצבן שרק הוסיף למתח שכבר שרר. לבסוף אמי הרימה את ראשה, ויישרה אלינו את מבטה. עיניה היו אדומות ומבריקות.
"דניאל, אני צריכה שתיסעי עכשיו לתחנת המשטרה," היא אמרה בשקט. ידעתי את הדרך לשם בעל פה, אבל בכל זאת לא התחלתי בנסיעה.
"למה?" שאלתי, אף על פי שכבר ידעתי את התשובה לכך מראש. הייתה לי הרגשה למה כל הסיפור הזה היה קשור.
"פשוט תיסעי."
"לא עד שתספרי לי מה קרה," התעקשתי. היא נשמה עמוק, נשענה לאחור על כיסאה שליד הנהג ועצמה את עיניה.
"אחותך," היא לחשה והצללים מפנס הרחוב גרמו לה להיראות פתאום כבת אלף שנים. "הם חושבים שהם מצאו אותה."