פרק 2

789 34 1
                                    

הם התחילו לריב מכות, לואי דפק לו אגרופים, בעוד שההוא דפק לו את הראש ברצפה, חבריו עודדו אותו בעוד ליאם מנסה להתערב, לפתע שמענו שריקות של שוטרים שרצו אלינו, ופתאום ראיתי שבידיו של לואי היה סכין שהוא כיוון לבחור ההוא. "לואי לא!!!!!!!" צרחתי כשראיתי את הסכין מתקרבת לגופו, השוטרים הצליחו להפריד, אבל אחרי כמה שניות הבחור שרב אם לואי מכות צרח, כששלולית דם מכסה את ידו, "הוא דקר אותו!!!" צעק השוטר והייתי בשוק מכול מה שקרה. לפתע הרגשתי מישהו צובט אותי בתחת, "אה!" פלטתי צווחה והשוטרים הביטו בי, זה היה אחד מהשיכורים, "תעיף ממני תידים שלך מפגר!" צעקתי מעיפה לו אגרוף לפנים, "כולכם עצורים!", צעק השוטר והוציא את מכשיר הקשר שלו, "אריק, אני צריך תגבורת ואמבולנס! דחוף!" הוא אמר למכשיר הקשר, הבטתי בליאם והוא פשןט נראה מרוסק, לואי היה מלא בדם, עם סימנים סגולים בעניים ודם מהפה, שלא נדבר עליהם....

מאז חיי התהפכו, עברנו חקירה, הבחור השיכור ש"נדקר" למזלו לא באמת נדקר רק נפצע, אבל לואי שילם על זה...ובגדול... חודש וחצי הוא לא יצא מהבית, הוא היה במעצר בית, עם שוטר צמוד! מולי ובראד היו ממש כעוסים, ההורים שלי אבל, דווקא הצדיקו את לואי, שהגן עליי, נפגשתי רק עם ליאם.... זה היה קצת חסר בלי לואי... אבל ביקרנו אותו... נתתי לו נשיקה קצרה בפה על כך שהגן עליי, (אנחנו עושים את זה, זה לא נחשב נשיקה אצלינו... זה סתם משהו שאנחנו עושים כאות "תודה") "ולי לא מגיע?" אמר ליאם בקול ילדותי. צחקתי ונתתי לו נשיקה קצרה בפה גם.

בחודש וחצי שלואי לא יצא מהבית, אני וליאם מאוד התקרבנו, כידידים אני מתכוונת. וקצת שכחתי את לואי... 

אחרי שלואי השתחרר מהמעצר הביתי הוא היה עצבני במשך כול היום, שכב במיטתו ושמע מוזיקה עם האוזניות שלו, עליתי לחדרו, ליאם מולי ובראד לא היו בבית, בראד הלך לבית החולים מולי הלכה לעבודה וליאם היה בבית הספר, עליתי למעלה לחדרו ופתחתי את הדלת, ראיתי את לואי שוכב בלי חולצה עם האוזניות על המיטה, שכב על הגב עם עיניים עצומות, עליתי על המיטה ונשכבתי על הגב לידו,הוא פתח את הענים בפחד וכשראה שזאת אני, סובב את גבו אליי בכעס, ליטפתי את גבו החשוף, והוא זז בחדות. "מה יש לך?" שאלתי בכעס מהתנהגותו. הוא לא הגיב. "נו לי... מה יש לך? למה אתה עצבני? המעצר נגמר.." "למה סתמת אותי אז?" הוא קטע אותי בעצבים. "על מה אתה מדבר?" הופתעתי. "אז בריב עם הנער השיכור.. את סתמת את הפה שלי ליד כולם... למה עשית את זה?!" הוא התחמם, "בכלל לא ידעתי שזה מפריע לך... אני מצטערת... לא התכוונתי.... אתה יודע שאני אוהבת אותך.. נכון לי?" אמרתי והרגשתי שהוא מתרכך. הוא הסתובב אליי והביט ברצינות בעיניי, כשהבטתי בעיניו של לואי הרגשתי שאני טובעת בעיניו שהכחולות.. ללואי יש עיניים כחולות כהות, לעומת זאת לליאם יש עניים כחולות בהירות מאוד, "לואי... תגיד... מאיפה הייתה לך אז את הסכין?" שאלתי בהיסוס, הוא נאנח "זה לא היה שלי... מצאתי את זה פעם ברצפה ולקחתי... לא חשבתי שאזדקק לזה ככה.." הוא אמר והפחד היכה בי. "מה?! יואו.. אתה לא נורמאלי.." אמרתי והרגשתי את ידו מלטפת את גבי, "מצטער..." הוא לחש. "יש לך מזל שאני חולה עלייך.." אמרתי ופלטתי אנחה עייפה. לפתע הדלת נפתחה "היי אחינו חז... ואו...",הוא קלט אותנו ביחד, וישר התרחקנו, "אל תפריעו לעצמכם..." הוא הקניט אותנו והרגשתי שהוא מקנא. "סתום מפגר! לא עשינו כלום.." אמר לואי להגנתו. "הוא צודק, מפגר. בוא תצטרף נראה סרט?" ניסיתי להעביר נושא. "סבבה, מה נראה?" שאל לואי, "סרט למבוגרים" צחק ליאם ולואי הצטרף לצחוק, אני כיוצתי את פניי בכעס. "רק צחקתי אד, אל תקחי קשה..." הוא אמר וחיבק אותי, "טוב, דפוקים שלי. ירדתי להביא פופקורן." אמרתי ושניהם חייכו.

נקודת המבט של ליאם:

כשעליתי לחדר, הופתעתי לגלות שם את אדל ולואי צמודים אחד לשני כמו שמעולם לא ראיתי אותם, והוא בלי חולצה, מה אני אמור להסיק מזה? לואי יודע שאני מאוהב באדל כבר שנה וחצי, איך אני אמור להגיב לדבר כזה?

נ"מ של אדל/ סיפור:

ראינו את הסרט, "ריו2" והבנים כמו ילדים קטנים, לא הפסיקו לצחוק, אחרי הסרט, נשכבתי על הגב באמצע כשלואי בצד וליאם בצד השני לידי, "תגידו, אולי נצא לחופשה או משהו?" הצעתי. "סבבה, בואו ניסע לאוסטרליה, אני מת על מקום עם ים.. גלים...", אמר לואי, "ועל כרישים.." הקניט ליאם. "לא ולאיפה אתה רוצה לנסוע?" שאל לואי נעלב. "אממ.. לא יודע..." "יופי אז אל תפסול ת'רעיונות שלי!" התעצבן ליאם. "די לריב. אני רוצה לנסוע ל... ללונדון, או פאריז" אמרתי בעניים נוצצות. "חחח.. תשובה טיפוסית של בנות... פאריז.." ליגלג לואי. "סתום. אז לאן ניסע?" שאל ליאם. "אולי ניסע לאמסטרדם?" הצעתי. "ומה נעשה שם?" שאל ליאם בחדות. "זה יכול להיות רעיון טוב" הגן עליי לואי. חייכתי אליו ושמתי לב שליאם תוקף אותו במבט כועס. "מה יש לך?" שאלתי לבסוף בכעס.  

לעצור את הזמןWhere stories live. Discover now