לעצור את הזמן

פרק 11

מישהו תפס בצוורו סובב אותו והפיל אותו בכוח על הרצפה, הבטתי טוב טוב, באותו איש מנסה להבין מי זה, המכות שלו היו גבריות, אך לא הצלחתי לראות את פניו, הוא הרים את פניו ולפני שהספקתי לזהות אותו הוא משך בידי ולקח אותי אחריו, הוא עצר לרגע כשהקהל המבוהל הביט בו לוקח אותי, "בפעם הבאה תחשוב טוב לפני שאתה מציע משקה לחברה שלי, ואת", הוא אמר והביט בי, וזהיתי את פרצופו מיד, זה היה בראד! "תחשבי טוב לפני שאת לוקחת ממנו משהו בפעם הבאה.." הוא אמר ודפק יריקה חדה לכיוון הבחור ששכב פצוע ושותת דם על הרצפה. הוא הוציא אותי אחריו במהירות לא נותן לי להוציא מילה, "כנסי לאוטו, בלה" הוא אמר ופתח את דלת האוטו שעמד בחנייה לרשותו. "תגיד לי אתה נורמאלי?!!" צרחתי עליו והעפתי את ידו מידי. "יותר ממך, את פוגשת בחור שמציע לך "בירה" ואת מסכימה?" הוא שאל בזעם. "מה אכפת לך, אתה אפילו לא מכיר אותו!" צעקתי בכעס נזכרת במראות הקשים. "גם את לא מכירה אותו! עכשיו, תפסיקי לבלבל במוח ובואי כבר!" הוא אמר מנסה לדחוף אותי. "אני לא נוסעת איתך לשום מקום, ובטח ובטח לא חזרה לפנימייה!" הסתובבתי והתקדמתי במהירות במדרכה הקרה, "בל!" בראד רץ אחריי, הוא תפס בידי בחוזקה ועצרתי בפתאומיות, הסתובבתי ודפקתי לו סטירה חזקה ומצלצלת, הרגשתי איך היד שלי נשרפת מכאב, ולא יכולתי אפילו לחשוב איך הוא הרגיש כשקיבל אותה.. הדמעות עמדו בגרוני כשהתחלתי לברוח לכיוון אכסניה שעמדה כמה רחובות משם, דקות אחדות לא שמעתי את צעדיו של בראד, פחדתי שקרה לו משהו, בכול זאת.. הוא זה שקיבל את הסטירה... ובצדק! אני חושבת... הבטתי לאחור בתקווה שהוא שם, והוא לא היה שם, כבר התחלתי לדאוג, אך זה לא עצר אותי מללכת לאכסניה, נכנסתי בתקווה שאקבל חדר, ולמזלי אשת הקבלה עמדה ללכת, "מצטערת אנחנו סגורים" היא אמרה בחדות. "בבקשה! את מוכרחה לתת לי חדר! אשלם כמה שצריך בבקשה!!" התחננתי.  "בסדר, יאללה זריז, אני מתה מעייפות. "כמה זה עולה?" שאלתי באושר. "300$ ללילה." הבטתי בארנקי, וראיתי שנשאר לי רק 100$… לאן לעזאזל נעלמו לי כול ה- 400$?!! "נו?" היא שאלה בעצבים. "אני חושבת ששדדו אותי!" אמרתי בפחד. "להתראות." היא אמרה והתחילה לסגור, לפתע דלת האכסנייה נפתחה ובראד נכנס דרכה, "הלילה הזה לא ייגמר..." היא אמרה בזעם לעצמה. "חדר בבקשה" אמר בראד בקול בטוח. "בראד! בבקשה אני זקוקה לכסף!" התחננתי וידעתי מה תיהיה התשובה שלו. התפללתי בלב שהוא ישנה את דעתו, "מצטערת נשאר רק חדר אחד פנוי" אמרה האישה בקבלה. התחלתי ללכת לכיוון הדלת בלי תקווה ובראד תפס בידי ואמר. "בבקשה" הוא הושיט לאישה 600$ ואז הביט בי. "בואי.." הוא אמר בלי להביט בעיניי. "אני ואתה בחדר אחד?!" שאלתי חוששת ממה שקורה. "זה או זה, או שאת מעדיפה לעשון בחוץ עם ההומלסים" הא אמר ונאנח. "כמה מיטות זה בחדר 2?" שאלתי בציפייה. "גברת, אנשים רוצים לישון פה, זו מיטה אחת, אחת בחדר! תחליטו כבר!" האישה התעצבנה. "טוב!" אמרתי בלי רצון. עלינו לחדר, ולא דיברנו עד שהגענו לחדר, התתחלתי ל"שרטט" קו גבולי בין הצד שלי לשלו. כדי שלא יקרה שום דבר בלילה. (תבינו לבד *~*) "מה את עושה?" בראד שבר את הדממה כשראה אותי מפרידה את הצדדים זה מזה. "עושה קו, אתה לא רוצה שיקרה כלום בלילה, נכון?" אמרתי לא מחכה לתשובה. "את לא סומכת עליי?" הוא שאל בגיחוך. "אני לא, לא סומכת עלייך. אני פשוט לא סומכת עליי" "למה?" הוא התפרץ בצחוק. "כי אני ישנה לידך, זאת הסיבה!" אמרתי  ברצינות, והוא הוריד את חולצתו ומכנסיו ונשאר רק בבוקסר, אני הורדתי את מכנסיי וחולצתי  ולבשתי את החולצה שלו שהייתה גדולה עליי כמעט כמו שמלה. נשכבתי לצידו עם פעימות לב מהירות, כאילו שרצתי ריצת מרתון ואני עומדת למות. הוא התחיל להתקרב אליי, כדי להטריף אותי. "בראד..." עצרתי אותו אחר כול תנועה והוא נע אחורה ממש כמו משחק של צעד קדימה ושתיים אחורה. לבסוף הוא נרגע ונשם בכבדות. "כף היד שלי עוד שורפת מהסטירה שנתתי לך.." אמרתי בהתחרטות. "ולי עדיין שורף הלחי.." הוא אמר ונשם שוב בכבדות.. "אני מצטערת.. לא התכוונתי ל... להכאיב לך.. פשוט.. אני..." "פשוט חשבת על שון, נכון? היית עצבנית עליו, הבנתי. זה בסדר, סלחתי..." הסתובבתי אליו בפליאה והוא כבר היה עם הפנים שלו אליי, "איך ידעת על שון?" שאלתי נדהמת. "היה קל לראות... את די שקופה בכול מה שקשור אליו... אני מצטער שעקבתי אחרייך... דאגתי לך אז.." "די. אתה מדבר כמו שון עכשיו.." אמרתי ושמתי את ידי על הלחי שלו. פניו היו חמימות, וזה העביר בי תחושת רעד, ליטפתי לאט את פניו והרגשתי את הכאב בלחיו. הוא התקרב אליי ואני אליו ושנייה לפני שהשפתיים שלנו נגעו זו בזו הוא נרתע. "אני מצטער. אני לא מנשק אותך... לפחות לא היום..." הוא אמר באכזבה עצמית קשה והסתובב, יכולתי להרגיש איך הדמעות נצרבות בעיניו, הוא לא רצה שאראה אותו ככה... ככה בוכה... מאוכזב מעצמו. "אני... אני מצטערת בראד... זה לא היה אמור לבוא... בטח שלא ככה..." אמרתי והסתובבתי עם הגב שלי לגב שלו, "אני לא רציתי שזה יקרה בצורה הזאת..." אמרתי אועדת מהקור המפחיד שעבר החדר. בראד הסתובב אליי וחיבק אותי, נצמד לגופי, מחמם אותי.. דבר אחד טוב יצא לי טוב מכול הסיפור הזה, שהכרתי בראד אחר......