לעצור את הזמן

פרק 14

הדלת נפתחה, וראיתי שתי ילדים חמודים למדי, בן ובת, בת בכורה נראתה כמו בת 10 ובן תינוק, נראה לי בן שנתיים. "אני רוצה שתטפלי בהם.." הוא אמר ועזב את החדר בלי להוסיף כלום. הילדים הביטו בי, ניסיתי לחייך, אבל לא הצלחתי... לחשוב שהילדים הקטנים האלא גרים פה עם אבא שלהם, ש... שפשוט נוטש אותם כשהוא הולך "לצוד" לו בחורות... זה נורא... "שלום..." אמרתי בחיבה.  התקרבתי כדי ללחוץ את ידה של הבת והיא נרתעה. "מי את? אימינו החדשה?"היא אמרה עם דמעות נצרבות בעינייה. "לא.. לא.. אני רק.." "אבי שכר אותך נכון? הוא חטף אותך? לכי." היא אמרה ולא נתנה לי להתקרב אליה ואל התינוק. "בבקשה אני רק..." ניסיתי לדבר. "אני יודעת בדיוק מה את! תעופי מכאן! עדיף היה שאבי היה מזיין אותך וזהו! את לא אימא שלי, את אפילו לא דומה לה!" היא צעקה עליי בדמעות.  "אבא!!!!! אבא!!!" היא צרחה בבכי מר. הדלת נפתחה בשנית ואותו גבר מבוגר ששכר אותי נכנס בסערה. "אני לא עשיתי לה כלום..!!" אמרתי בפחד ממעשיו. "אני יודע, קשה לה בהתחלה.. די תרגעי פרי... בבקשה... ששש.. אבא פה.." הוא ניבה להרגיע אותה, ראיתי איך כול גופה רועד ואדום, היא נשמה נשימות כבדות ומפחידות כאלה, כאילו היא הולכת למות בעוד רגע. נפלתי ארצה בבכי, לא יכולתי להחזיק את זה יותר. "בלה מה יש לך?" הוא שאל מפוחד. "אני לא יכולה... מה עשיתי לה... תן לי ללכת... בבקשה, אני לא שייכת לכאן... אני רוצה ללכת.." התחננתי רק התינוק  היה אדיש לכול מה שהתרחק, ושיחק בשקט עם הבובה שהייתה לו. אחרי מספר דקות פרי נרגעה ונרדמה, "זה בסדר... היא תיהיה בסדר... תשמרי עליו." הוא היה אדיש לבקשתי והצביע על התינוק. ניסיתי להתעלם, ולנגב את הדמעות, להתחיל מהתחלה. ניגשתי אל התינוק שקיבל אותי בברכה, שיחקתי וצחקתי איתו, נזכרת בימים בהם אני הייתי ילדה... לפתע ראיתי שפרי מתחילה להתעורר, ניסיתי להשאר אדישה ולא לשים לב. היא התעוררה ולא דיברה, היא הסתובבה בחדר, וניגשה לארון שלה והחליפה חולצה. אני נשארתי אדישה להכול, לפחות היא לא צועקת עליי... "מצטערת.." היא אמרה והבטתי למעלה וראיתי אותה עומדת לידי עצובה. "או.. זה בסדר מותק... זה קשה גם לי..." אמרתי מנסה לחבק אותה אך היא נרתעה. "אני מצטערת, אבל אני לא בוטחת בך.. את יכולה להיעלב אבל..." "אני לא נעלבת..", אמרתי באדישות. "עם הייתי במקומך גם אני לא הייתי בוטחת באף אחד שפגשתי לפניי שעתיים, אבל נוכל לפחות להיות בשולם?" דיברתי בקול נחמד. "בסדר.." היא אמרה בקול מתעלם, וניגשה אל התינוק, ולקחה אותו בידיו. "לאן את לוקחת אותו?" שאלתי בלי הבנה. "לישון.. כבר מאוחר.." היא אמרה והשכיבה את הפעוט במיטתו. "אז..  איפה אימך האמיתית?" שאלתי מנסה להכיר אותה ואת עברה. "למה שאגיד לך?" היא הקניטה אותי והמשיכה בשלה. "הבנתי..." אמרתי באדישות מוחלטת. עברו מספר שניות של שקט מוחלט. "אימא מתה... לפני שלוש שנים..." היא אמרה בקול עצוב. "אימא שלי מתה מסרטן כשהייתי בת שלוש... אני לא זוכרת אותה כמעט... אבל היא הייתה.." "טוב, הבנתי שאימך מתה, ואת מתגעגעת אבל די טוב? לילה טוב..." היא אמרה וחזרה למיטתה. לא הבנתי למה היא כזאת... היא כ"כ חזקה מבחוץ, אבל מבפנים אפשר לשבור אותה במכה אחת... למה היא כזאת רעה אליי? מה עשיתי לה כבר?...