Fight || אית'ן דולן - סיפור מתורגם

Part 5 + 6

*יום שבת*

"היי איימי, רוצה לבוא אלי?" אית'ן שאל "כן כמה דקות אני שם" שלחתי לו והלכתי להתלבש.

לבשתי חולצה עם שרוולים ארוכים ומכנסי טרנינג. הלכתי במשך 15 דקות עד לבית של אית'ן ופתחתי את הדלת בעצמי. "היי" הוא אמר ונתן לי נשיקה במצח "היי" אמרתי בעודי עוטפת את ידי מסביב למותניו והנחתי את ראשי על חזהו. "מה יש?" הוא שאל "כלום" אמרתי "תעלי לחדר שלי אני חייב להשתין" הוא אמר. התאפקתי לא לצחוק. השטויות הרגילות שאית'ן אומר. עליתי במדרגות "מותר לך לצחוק את יודעת" אית'ן אמר "אוקיי" אמרתי בצחקוק.

נכנסתי לחדרו וראיתי כל מיני גביעים, מחבטי בייסבול,ציוד פוטבול ומחברת. לקחתי אותה והתיישבתי על המיטה. פתחתי את המחברת וראיתי ציורים של אנשים, ילדים. העברתי דף וראיתי ילד אחד בלי יד ואחד בלי עין. המשכתי לדפדף וראיתי ילד עם עיגולים שחורים מתחת לעיניו, הפרצוף שלו היה חיוור, השפתיים שלו היו יבשות וחתוכות ושיערו היה ממש דליל. בצורה כלשהי, הוא הזכיר לי את אית'ן.

אית'ן נכנס לחדר וסגרתי במהרה את המחברת "הסתכלת בה?" הוא שאל מצביע על המחברת "כן.." השבתי בקול חלש "הלוואי שלא היית עושה את זה.." הוא אמר נאנח בעודו מתיישב לידי על המיטה. "תספר לי" ביקשתי, הוא נאנח והתחיל לספר.

"כשהייתי בן 14 איבחנו אותי כחולה סרטן. במשך תקופה הייתי בבית חולים, מחובר למכשירים. כל האנשים האלה בתחילת המחברת הם אנשים שהכרתי אבל כולם נפטרו. הייתי בכל כך הרבה הלוויות איימי, כלכך הרבה. אני היחיד שנשאר, כל השמחה נשאבה ממני. שום דבר לא יכל לגרום לי לשמוח. בכל לילה הייתי בוכה עד שנרדמתי. כולם עזבו אותי חוץ מההורים שלי וגרייסון, אף אחד לא חשב שאני אשרוד את זה. אבל אני כן, הסרטן עבר ואני בשיקום מאז"

הוא הסתכל למטה ושיחק באצבעותיו, הסתכלתי עליו, לא יכולתי לדמיין אותו ככה, עצוב כמו הילד הגוסס שהוא צייר במחברתו. "חשבתי שאם אני אספר לך, אני אאבד גם אותך" הוא התוודה בזמן שהוא מרים את מבטו ומסתכל לי בעיניים. "שום דבר לא יפריד ירחיק אותי ממך, אית'ן דולן"

"החברה הקודמת שלי אמרה את זה ואז הלכתי לחדר של גרייסון וראיתי אותם ביחד.." הוא אמר מששפיל את מבטו בחזרה. הרמתי את ראשו בעזרת ידי, גורמת לו להסתכל עליי "אני מבטיחה לך שאני בחיים לא אעזוב אותך, לא משנה מה. אבל אתה חייב להבטיח לי את אותו הדבר" אמרתי, שקועה בעיניו "אני מבטיח, הוא אמר מצמיד את מצחו למצחי. פשוט ישבנו שם על המיטה, אני לא יכולה לדמיין שאית'ן עבר כלכך הרבה כאב, הוא כלכך שמח עכשיו.

"אית'ן, איבדת את השיער שלך?" שאלתי בהיסוס את הדבר הראשון שעלה לראשי, מנסה לשבור את השתיקה שהייתה בנינו. הוא שוב השפיל את מבטו "חלק, לא את כולו" הוא הרים את מבטו מהרצפה ודמעה זלגה על לחיו. זה הרגיש כאילו מישהו דקר את ליבי. הדמעה הבודדה הזו מכאיבה לי כלכך, אף פעם לא ראיתי את אית'ן בוכה ואני לא רוצה לראות אותו בוכה שוב. ניגבתי את הדמעה עם האגודל שלי "אל תבכה" לחשתי "איימי, הסרטן חוזר" הוא הסתכל לי בעיניים.

נשכתי את הלחי שלי מבפנים כדי שאני לא אפרוץ בבכי "הרופאים אמרו שהם ראו קצת בריאות שלי, וגם בבטן. אני כנראה אצטרך לחזור לבית חולים ו.." הוא אמר אבל קטעתי אותו "לא, אני לא רוצה לדעת, אני רוצה שתתמקד במה שקורה עכשיו" הקול שלי נשבר אבל לא בכיתי, לא רציתי שהוא יריגש עוד יותר רע בגללי "אוקיי.." הוא הסתכל עליי וחייך חיוך קטן, חיוך שאני יודעת שהוא חיוך מזוייף.

"ההורים שלי יהיו בבית עוד 10 דקות בערך, את רוצה לפגוש אותם?" הוא שאל "אית'ן אני נראת כמו מפלצת, אני לא רוצה לפגוש את ההורים שלך ככה" הוא צחקק " אז מה את אומרת שנצא היום לארוחת ערב ואני אביא את ההורים שלי?" הוא הציע "אוקיי" אמרתי. אית'ן ליווה אותי החוצה וסיבב אותי כך שהייתי עם הפנים אליו, נעמדתי על קצות האצבעות ונישקתי אותו.

"אל תדאג יותר מידי לגבי מה שיקרה מחר או מחרתיים, תתמקד במה שקורה עכשיו" אמרתי מלטפת את לחיו, הוא הנהן והלכתי הביתה.

לבשתי שמלה שחורה צמודה שחושפת קצת את כתפיי ומגיעה עד לאמצע ירכיי. נעלתי מגף שעבר את הברך שלי. התאפרתי מעט, אני לא מהגזימות האלה. "באיזה שעה?" סימסתי לאית'ן "18:00" הוא ענה, עדיין יש לי חצי שעה. סידרתי את שיערי והתיישבתי על המיטה, משחקת בטלפון. אמא נכנסה לחדרי ,את יוצאת?" היא שאלה בעודה מתיישבת לידי " כן עם אית'ן וההורים שלו" עניתי "נהדר! הם יאהבו אותך!" היא אמרה בשמחה "אני מקווה" חייכתי אליה ויצאתי מהבית. נכנסתי לג'יפ הלבן שלי ונסעתי לבית של אית'ן. כשהגעתי החניתי את המכונית ודפקתי בדלת. אית'ן פתח אותה ובחן אותי מלמעלה למטה.

———
הפרק הזה היה פרק כפול כי הרגשתי רע לעצור לכם במתח😂
אם אהבתן/ם אל תשכחו להצביע (בכוכב למטה) ולהגיב❤️

*הפרק הבא לא יעלה אם לא תעמדו במטרות*
מטרה לפרק: 5 הצבעות 2 תגובות