לעצור את הזמן

פרק 29

בחדר ניתוח עם בלה:

שרר שקט מוות בחדר, "לא! לא יכול להיות! תביאו לי קליר 200!" הרופא אמר. "היא לא תיחייה, אתה יודע..." אמרה האחות. "שתקי! אני לא מאבד אותה שירלי! תביאי 200!" הוא התעצבן, "קליר!" הוא צעק כשחיבר את הקליר לחזייה של בלה, "שום דבר..." אמרה האחות. "שוב!" הוא חזר על דבריו. הוא חישמל אותה שוב וכלום לא קרה. "תני לי 250 הכי גבוה!" צעק הדוקטור. "זה מסוכן, אתה עלול להרוג את כולנו עם זרם החשמל!!" צעקה האחות בלחץ. "תני לי את זה!!" הוא צעק וניגב את זיעתו. הוא חישמל את גופה, ולפתע המכשיר התחיל לפעול. "היא איתנו" אמר הרופא והביט במד הדופק. "אני לא מאמינה..." מילמלה האחות. "תביאי את הסכין" אמר הרופא והניתוח המשיך....
נקודת המבט של בראד:

חיכינו שעות, שעות! עד שסוף כול סוף הגיעה האחות ואמרה: "וויליאם, ו... בראד..", "מדוקס" השלמתי את משפטה. " כן, מדוקס, שתי הנשים בריאות ושלמות, הן בחדר התאוששות תוכלו לראות אותן עכשיו, אבל.. בנים, רק אחד יוכל לראות את בלה, לא שתיים.. מצטערת" היא אמרה והלכה. "תיכנס אתה שון, אני... אני אחכה..." התנדבתי. "בסדר.." הוא לא התנגד. הן הלכו ואני נשמתי לרווחה בהקלה שהיא בסדר... אבל, פחדתי לראות אותה, שוב....
נ"מ של שון:

נכנסנו לחדר התאוששות, וראיתי את בלה, שוכבת יותר מלאה ממה שהייתה,כשפגשתי אותה היא הייתה כ"כ רזה, כמעט כמו אנורקסית, עכשיו היא נראת נורמאלית, צבע העור חזר לפנייה, "שון, אתה עומד לעמוד שם עוד הרבה זמן?" היא אמרה בקול צרוד. "לא.." מילמלתי והתקרבתי אליה. "התגעגעתי אלייך" אמרתי טובע בעינייה. "גם אני אלייך" היא אמרה בלי חשק. "בלה, מה קרה?.." אמרתי מאוכזב. "בראד סיפר לי מה קרה... זה נכון?" היא שאלה בקול צרוד וייבש. "בלה זה לא הז..." " תענה לי, שון" היא קטעה את דבריי. "כן.... זה נכון..." אמרתי נחנק בגרוני ממילים. "הם מתו... בלי סיבה.." היא אמרה וניגבה את אפה. "ה' לקח את נשמתם בלי סיבה....הם מתו כמו שאמה, וטום מתו.... בלי סיבה..." היא אמרה ודמעות זלגו מעינייה כשניגבה אותן. "בלה בבקשה.." התחננתי שתפסיק לבכות, כול הבכי הזה חנק וניפץ את ליבי. "אל תמכור לי שזה זמני... ואני אתגבר... ושחייבים להמשיך העלאה שון, כי הם מתו... שני החברים הטובים שלי מתו..." היא אמרה בבכי. "ששש..." אמרתי וחיבקתי אותה צמודה לחזיי. "שון... נמאס לי אני רוצה לחזור הביתה, לפנימייה... לבית שלי, אני לא רוצה עוד לחיות בעיר..." אמרה בלה בבכי. "אל תדאגי, אני מבטיח לך, זהו, זה נגמר.. אנחנו חוזרים הביתה..." הבטחתי.