לעצור את הזמן

לעצור את הזמן פרק 2+3

פרק 2:

3 הדמויות נעמדו מכובדים ורציניים כולנו עצרנו בפתאומיות והבטנו בהם. "או! שלום לכם! בואו, תיכנסו, באתם לאמץ?" שאלה ונסה בשמחה מזויפת. "לא.", אמר האיש המבוגר בהתפרצות. קולו היה מר וקר. "באנו לתת לאימוץ" אמר האיש וכולנו קפאנו בפתאומיות. לא האמנתי, מי עוד יכול להצטרף אלינו עכשיו?! מה שבטוח זה, שמי שזה לא יהיה כולנו ריחמנו עליו. "בוא בראד תיכנס!" אמר האיש בקול גבוה ושמח ואחריי כמה דקות מהוססות הדלת נפתחה וממנה יצא נער  מהוסס וכנראה שלא הבין את המצב שאליו נקלה, "אבא? מה זה, למה אנחנו בפנימיית אימוץ? פה מחכה לי ההפתעה ליום ההולדת?" הוא אמר בגיחוך. פניי נפלו, והשחור צבע את עיניי, "בן, כמו שאתה בטח יודע, הכסף הולך ואוזל, ולצערי עד שאבא ימצא עבודה אנחנו נצטרך ל..." אמרה האם וליטפה את פניי בנה ב"רחמים" מזוייפים. "מה... אימא מה את רומזת?..", הוא אמר מנענע את ראשו ומסיט אותו לאביו "אבא... על מה היא מדברת..?" הוא אמר וכייוץ את גבותיו כולנו ידענו מה הולך לקרות רוזלי תפסה בידו של בן ומשכה אותו אחרייה לחדר, כדי שלא יישמע את המהומה. "תקשיב בן... אני ואימא חשבנו על זה הרבה, אנה לא תתאים לכן, ואתה יודע את זה... אתה הבן הצעיר, ואני בטוח שתצליח להבין את זה.." אמר האב. הנער הלך לאחור הסתובב לכיוון הנערה והביט בה בעיניים דומעות. "את ידעת על זה?!" הוא אמר בקול מעוצבן. "בראד אני לא רציתי..." "לא! אני לא מאמין! חשבתי שאת אחותי! בלי סודות?! ואת... את שיקרת לי?!!" הוא צעק  מתפרץ עלייה. "אני חושבת שנוכל להיכנס למשרד ולדבר על זה..." אמרה ונסה בדאגה. הנערה הביטה בו בעצב וניגבה את הדמעות שבעינייה. "אני חוזר הביתה..",  "זאת לא ש..." "לא אכפת לי! אני חוזר הביתה!!" הוא צעק ואביו תפס בכתפו הוא השתחרר מהאחיזה בכוח. "אל תיגע בי!" אני הבטתי בו חסרת מילים, לא האמנתי למה שראיתי רציתי לברוח, כ"כ ריחמתי עליו, אבל... במקרה שלו הוא לא נראה אחד שמחפש רחמים, פשוט אחד שרוצה הביתה. הוא הסתכל עליי ואז אמר: "את! איך קוראים לך?" הוא אמר והתקרב אליי במהירות. "אל תתקרב אליה!" אמר שון ונעמד ביננו גופו נראה מתוח. "סתום ת'פה. את תגידי לי מה קורה פה נכון?" הוא אמר מזיז את שון לצד בתוקפנות. "תעזוב אותה.." אמר שון בקול מאיים נעמד מלפניי. "את נראת לי כמו אחת שנמצאת פה שנים, איך אפשר לגזגז מפה?!" הוא אמר בקול ערס קשוח. עליתי למעלה בעצבים, הוא ממש פגע בי במילותיו "תראה למה גרמת יטמבל!" אמר שון ודחף את כתפו של בראד, "אני הולך מפה!" הוא צעק בעצבים. במשך כחצי שעה נשמעו צעקות מחדר האורחים. ואחר כך הכול נרגע, אני שכבתי על המיטה חושבת על כול השנים האלא שבהם חייתי... לפתע נשמעו דפיקות בדלת חדרי...

פרק 3:

"לא עכשיו ונסה... אני לא רוצה לדבר.." אמרתי בקול נואש וחסר מצב רוח. "זה שון..." נשמע קולו של שון דואג מבעד לדלת. "מה אתה צריך שון?.." שאלתי בעצב. "את יכולה לפתוח..?" הוא שאל חסר אונים מבעד לדלת הנעולה. "אני רוצה להיות לבד עכשיו שון.." אמרתי וכיסיתי את פניי בכרית. "נו... תפתחי בל... אני רק רוצה לדבר.." הוא אמר נואש. "טוב.." אמרתי ופתחתי את הדלת עבורו. הוא נכנס והתיישב לידי על המיטה, "את בסדר, בל?" הוא שאל מהוסס לפני השיחה. "כן.. למה שלא אהיה..?" אמרתי. "כי... לא משנה. אל תתייחסי אל הטמבל הזה. הוא במילה לא מכיר אותך.. לפחות לא כמוני..." הוא אמר ודמעה זלגה מעיניי. הוא ניגב אותה ואמר: "בל... אין לך שום סיבה לבכות בגללו... הוא לא שווה אותך..." הוא אמר והרגשתי משהו חם ומרגיע בקולו כשדיבר אליי. הוא ליטף את כתפיי בחיבה ורחמים, "די!", אמרתי דוחפת אותו ממני. "אני לא זקוקה לרחמים, אני לא חולה או עומדת למות!" אמרתי בעצבים. "תרגעי רק דאגתי לך.." "אני לא צריכה שידאגו לי שון! אני לא מיסכנה, אני לא זקוקה לרחמים של אף אחד!" אמרתי בעצבים והסתובבתי עם גבי אליו. הוא צחק, "אוח... בלה.. בלה... מה יהיי איתך? את תמיד  חייבת להיות כזאת שונה?!" הוא אמר ושם ידו על כתפי, כשראה שאני מתעלמת הוא החל ללכת ליציאה. "שון! חכה..." אמרתי ועצרתי אותו, הוא הסתובב " תודה... לא היית צריך.." אמרתי בחיוך. הוא חייך אליי בחזרה ואמר: "הכול בשבילך ימכוערת" הוא אמר ,צחק, ויצאה מהחדר. אני החלטתי שאני חייבת לברר מי זה הנער החדש, ואיך הכול נגמר, הלכתי במואד המדרגות למעטה והוא לא היה שם, מזוודות ותיקים זרוקים ומפוזרים על הרצפה, התחלתי להרים אותם כדי שאף אחד לא ייתקל בהם במקרה, יכולתי לדמיין בבירור מה קרה כאן, הצעקות מסגירות הכול, טיפת דם הייתה שרועה על שטיח חדר האורחים, לזה לא ציפיתי אבל... ניסיתי לדמיין...
~דימיון~

"אני לא נשאר כאן!!" "בראד!" " לא אכפת לי! אני לא נתוש! אני לא נשאר!!" הוא צעק והתאבק עם אביו. "תעזוב אותי אבא!!" "לא! זו לא ההחלטה שלך! אלא של אימא ושלי! ואתה תגור כאן!!" הוא אמר  -(אביו) ודחף את בראד על הרצפה בכוח, בראד נפל על הרצפה שרוע דם בשפתו "מספיק! זאת פנימייה לא זירת קרב!!", אמרה ונסה. "גרים כאן ילדים נוספים! והם שומעים הכול! תפסיקו עם המהומה!! בואו עכשיו למשרד שלי!!" צעקה ונסה והם הלכו למשדר.
~חזרה למציאות, סוף דימיון~

"בלה? בלה?.. בלה!! את שוב חולמת?" שאלה אותי ונסה. "מה..? לא.. לא הייתי מרוכזת.." אמרתי והבטתי סביבי. "מה את עושה?" היא שאלה במבט מתעלם. "אממ.. סתם חשבתי לסדר פה את התיקים של..." "בראד. קוראים לו בראד. והבנתי שהתחלתם ביד שמאל, טוב, את יודעת זה קשה בהתחלה. אבל אני בטוחה שהכול יסתדר, כרגע עוד קשה לו קצת, אבל  אל תדאגי ככה זה בהתחלה.. תמיד זה קשה.." היא אמרה מתנשפת. "אני לא דואגת לו..." אמרתי באדישות. "אה, טוב אז.. תעלי את התיקים לחדרו, אני לא אספיק יש לי פגישה ב- 19:00 הוא נמצא כרגע בחדר 47" היא אמרה, והלכה למשרדה. נאנחתי והעלתי את תיקיו לחדרו. כשהגעתי לחדרו דפקתי בדלת, ולא נשמע קול.  מוזיקה רועשת נשמעה מהחדר מוזיקה שאפשר היה בבירור להבין שהיא שחורה, ורועשת מאוד. אף אחד חוץ ממני לא הבחין בה עד עכשיו? מוזר.. דפקתי עוד כמה פעמים בדלת החדר והפעם בחוזקה ואף אחד לא פתח ולא ענה. דפקתי יותר חזק ואמרתי: "נו תפתח כבר, ידפוק! פתח כבר את הדלת המזוגזת הזאת!" צעקתי והדלת נפתחה עם המוזיקה הרועשת ברקע. "מה?!!" הופיע למולי דמות לבושה וצבועה בצבע שחור זה היה בראד. בהתחלה לא כ"כ זיהיתי אותו רק אחריי שהבנתי שזה הוא גבותיי התכווצו. "תגיד לי, מה השתגעת?!! תעצור את המוזיקה!" צעקתי עליו מנזה להיכנס בכוח  אך גופו חסם לי את הכניסה. "תן לי להיכנס! התיקים שלך פה!!" צעקתי מבעד לרקע המוזיקה הרועשת. "מה אתה עושה?" שאלתי אותו מתבוננת במראהו הלא רגיל כלל. "מה אכפת לך?!" הוא צעק והרחתי ריח של אלכוהול מפיו, יכולתי להבין הכול בבירור, המראה, המוזיקה, הריח! הכול מתקשר! "אתה שתוי..! " אמרתי ונכנסתי לחדרו בכוח, סגרתי את המוזיקה והכנסתי את תיקיו לחדר. "מה את  חושבת שאת עושה?!" הוא הרים עליי את קולו. "מכבה את זה! אתה מפריע! ולמה שתית?! אתה נורמאלי?!" אמרתי והלכתי לחדר השירותים. הוא ניצל את הזמן כדי להדליק שוב את המוזיקה וכשחזרתי כיביתי אותה שוב, "למה הלכת לשירותים?" הוא שאל. "כדי להביא לך את זה!" אמרתי מושיטה לו מגבונים לחים. "עכשיו, קח. תנקה את כול השחור בעניים, בפנים, בגוף!" אמרתי מושיטה לו שתי חפיסות. הוא זרק אותן על המיטה והתעלם ממה שאמרתי לו, "תראי, את צופה כרגע, במחזה עוצר נשימה של "מוות בדקירה"! " הוא אמר והוציא מכיסו סכין וכיוון אותה אליו. "מה אתה עושה?!! לא!!" צרחתי והעפתי את הסכין מידיו שנייה לפניי שהוא סיצע את מעשיו איתה. "מה עשית? מפגרת!" הוא צרח עליי ורצה להחטיף לי מכה בפנים, עצמתי את עיניי,  ולפניי שהספיק משהו נחבט בראשו והוא נפל ארצה חסר הכרה....