Pull The Trigger / ללחוץ על ההדק (הושלם)

פרק 21

8 לדצמבר 2016 יום חמישי 08:30

"אתה בטוח שזה החדר?" שאלתי את שלומי בלחש, מביטה סביבי.

"כן," השיב.

בחדר היו 3 מיטות; מיטה אחת עמדה בדיוק מול הדלת של החדר, מיטה שנייה עמדה בפינה מול המיטה הראשונה והמיטה השלישית עמדה ליד השנייה, ממש בפינה.

על המיטה הראשונה ישבה בחורה אדומת שיער, שיערה פזור ומסתיר את פניה בעודה יושבת שם ומזמזמת.

על המיטה השנייה שכבה בחורה בגבה אלינו, יכולתי רק לראות ששיערה צבוע בצבע שחור פחם.

התקדמתי לעבר המיטה השלישית, הנחתי את התיק עם חפציי על הרצפה לידי והתיישבתי על המיטה.

"בהצלחה ילדה," אמר שלומי בחיוך ויצא משם, לא שוכח לסגור את הדלת.

בכל אותו הזמן בתא המבודד, חשבתי כמה נחמד יהיה להכיר אנשים.

השתעממתי נורא בבידוד.

אבל עכשיו די התגעגעתי לתא המבודד, פחדתי מהתמודדות עם אנשים שאיני מכירה, במיוחד כשמדובר באנשים... לא ממש בריאים נפשית.

החבאתי את התיק עם החפצים שלי בארון קטן עם מנעול ליד המיטה.

לא נראה שלבנות בחדר אכפת שהצטרפה עוד חברה.

"אוהבת לשיר, אה?" אמרתי לג'ינג'ית, מנסה לפתח שיחה.

היא הרימה את מבטה והביטה בי באימה, הזמזום שהיה יותר שמח לפני כן הפך להיות אימתני ומרגיז.

"אוקיי..." סיננתי בקול מתוח.

"אני הולכת לחדר האוכל, מישהי רוצה להצטרף?" שאלתי.

מאחר ולא הייתה תגובה, יצאתי משם לבד, משפשפת את עיניי העייפות.

בחדר האוכל היה תמיד שקט, והאוכל היה תמיד מזעזע, אבל לא נראה היה שאכפת למישהו מהעניין.

לקחתי שתי פרוסות לחם, חמאה וכוס נס קפה, והתיישבתי באחד השולחנות הריקים.

"זאת את, אני לא מאמין," שמעתי קול בדיוק ברגע בו לעסתי את הלחם המרוח בחמאה. הרמתי את מבטי.

מולי עמד בחור צעיר בשנות ה-20 המאוחרות לחייו, והביט בי בסקרנות.

"אני יכולה לעזור?" שאלתי ברוגז.

"את סיליה, נכון?" שאל.

"כן..." עניתי בהיסוס.

"אני מתי. אני לא מאמין שאני באמת מדבר איתך," אמר בעודו מתיישב מולי.

"אתה מכיר אותי?" שאלתי.

"אם אני מכיר אותך? כולם פה מכירים אותך!" אמר בהתלהבות יתרה.

"כולם?" שאלתי בהתפעלות.

"כן. את כמו אגדה בשביל כולנו פה. לפני זמן מה, כשהגעת, היית תוקפנית ולא דיברת עם אף אחד, ותראי איזה שינוי מדהים. ד"ר לביא היא באמת משהו מיוחד."

"ספר לי על ד"ר לביא הזאת," אמרתי.