Freedom || L.S

Chapter 39:

Louis' p.o.v:

הארי לא צפוי בשבילי, אני לא יכול לצפות את מהלכיו. פעם אחת הוא קר וחסר רגשות, ובפעם השנייה הוא מתחשב ואוהב, אני לא יכול לעבוד כך, העסק הזה מבלבל אותי מידי, וראשי מסתחרר כשעיני נפתחות, אני מסוגל להבין שאני בתנועה, ראשי על זגוגית חלון כהה, אני כבר יודע שזו המכונית של הארי לפי הריח שבאוויר.
"איפה אנחנו עכשיו?" קול מוכר חותך את השקט הצורם, שכבר התחיל להכביד על האוויר, נעשה סמיך כל כך עד שנדמה כאילו היה מוצק. לא עובר זמן רב עד שליאם, כנראה, מחזיר תשובה. קולו עייף, אני לא יכול לשים את האצבע על הסיבה לעייפותו, יכול רק לנחש שהסיבה לזה היא הנסיעה המרובה, "אני לא יודע, קרא שלטים."

"אני חייב?" הארי שואל, נשמע כמו ילד קטן, אני נחרד לגלות כמה קולו הילדותי מזכיר לי את היום בו חזר שיכור מהבילוי עם חבריו, זוכר שנאלצתי לעזור לו להתלבש ולצחצח שיניים, זוכר את הרכות המדהימה שהייתה בשיערו לאחר שהתקלח, מברשת השיער פשוט החליקה מעל שיערותיו הזהובות-חומות. "כן." תשובתו של ליאם חד-משמעית, לא נותנת עוד מקום לפירושים, קולו קר וחסר סבלנות, אני יכול רק לשער כי הארי לא הנעים את זמנו בעת שישנתי. "לי-א-ם," הארי קורא, מותח את המילה, מביא לקולו גוונים של ילד קטן, ואף נגיעה של התרפסות כלשהי. אני לא מאמין כי זה הארי, האדם שחטף אותי, שהתאכזר אלי במשך חצי שנה לכל היותר, המתנהג כמו ילד קטן בזמן נסיעה. ליאם גונח בתסכול, נושף את המילה בטיבול של כעס מבין שפתיו, "מה," מילת השאלה לא יוצאת כמו שאמורה, כשאני פותח את עיני לכדי סדק העייפות ניכרת בפניו של ליאם, כנראה הנסיעה אורכת זמן מה, לפי חילופי הדברים עד עכשיו אני מבין כי הארי לא עוזר לו, ואף מציק לו ומטריד אותו. במבט אחד בבחור השני אני רואה כי הוא מתגרה בו, מציק לו בכוונה, יודע כי הוא מתעצבן מזה ולכן ממשיך. הוא סורק את צדי הכביש במבטו, עיניו מכווצות כדי להראות את ניסיון הפיענוח שלו לאחד השלטים, אולם אני יודע כי זו הצגה. לפי הברק העובר בעיניו אני יודע שרעיון עולה למוחו, הוא לא מתעכב הרבה זמן לפני שקורא, "מה כתוב... שם!" מצביע לעבר שלט שחלף לפני מספר שניות, הוא משרבב את שפתו ומצביע על שלט חדש, מסתכל על ליאם במבט מלא בקריאת תיגר.
ליאם מגלגל את עיניו, בבירור נראה כי אין לו סבלנות להתנהגות הילדותית של הארי, "אני נוהג הארי, אני לא יכול להסתכל לשם." הוא אומר את דבריו בטון המסמל כי העובדה שמציין ברורה מאליה, ואף קולו מרמז על כך שיפסיק להטרידו בנסיעה.

מבטו של הארי מתקבע על נקודה בהמשך, לפני שחיוך ממזרי עולה על שפתיו. "למה שלא נעצור בתחנת דלק? יש לי לשירותים. ואני רוצה גלידה, או ארטיק. מה יותר שווה, גלידה או ארטיק?" הוא שואל בהתלהבות מעושה, אני מגלגל את עיני ועוצר גיחוך, כנראה שלא מספיק טוב כי הארי מסתובב לכיווני, עיניו מצטמצמות עד כדי חריצים קטנים ושחורים, אני יכול להרגיש את הפחד על כך שעשיתי משהו שגוי מחלחל בגופי. "כמה זמן את ער?" הוא שואל, עיניו חוזרות למצבן הרגיל, לפתע אני מאבד כל טיפת צחוק שהייתה בגופי, כל המילים שלא היו בפי להגיד נבלעו, וזה כאילו הלשון שלי ירדה יחד איתם במסלול אל הקיבה. אני גומע את רוקי, מסיט את מבטי אל ליאם, רואה את ההקלה שוטפת את גופו על כך שקמתי, כנראה חושב שהארי כבר לא יציק לו, אלא ילך ישר אלי. "א-אה, מהרגע ש-שבו שאלת את לי-ליאם על השלט." אני ממלמל, בקושי מבין את דברי, יכול לראות את עיניו של הארי מתכווצות, כשמסתכל לכיוון פיו מגלה שהוא מחייך, ושגומותיו יוצאות לאור. עיניו נעוצות בעיני, מבטו כל כך חד וברור עד שאני משפיל את ראשי, אולם ההרגשה של מבטו עלי לא עוברת, ואני מתפתה להגיד לו שיחדל, שיפסיק להסתכל עלי כאילו אני יקר ערך, אולם לפני שמספיק לדבר הוא קוטע אותי. "אז, לואי," הוא אומר, נשמע נלהב ביותר בשביל זה. "מה אתה מעדיף, גלידה או ארטיק?"

אני יכול לשמוע את ליאם נושף לאוויר, "הו, אלוהים," לפני שמיישר את עיני לאחו של הארי, מביא את שפתיי לחיוך קטן הנגרם ממראהו התמים של הארי, מניד את ראשי כאשר הוא דוחף את שלו לכיוון שלי, אבל לא קרוב מידי בשביל לחדור למרחב האישי שלי, ואני מעריך אותו על כך. "אני חושב שגלידה, למה-"
"אז הוחלט! ליאם, תעצור בתחנת הדלק, יש לי פיפי ואני רוצה גלידה כמו לו־לו." הארי פוסק, קולו הופך ילדותי יותר ויותר עם סיום דבריו, אני לא יכול לעזור אבל מגלגל את עיני, יודע כי משהו בהארי באמת התקלקל. הוא נועץ את אצבעו בזרועו החזקה של ליאם, קולע בשריר שלו, ואני לא יכול לעזור ומחשבותיי ישר פונות לכיוון השני; זה השריר שליאם נוהג להכות איתו, לרצוח איתו, הוא כלי הנשק שלו, והוא עלול להשתמש בו בכל רגע. לפני שהמחשבות שלי נודדות לניסיון בריחה כשהרכב נוסע הן נקטעות על ידי הארי, "אל תגלגל אלי עיניים, ליאם! אמרתי גלידה אז גלידה!" הוא קורא בילדותיות, אני מגלגל את עיני בידיעה שהארי לא יכול לתפוס את זה, מעביר את מבטי הצידה ויכול לראות את לוטי, עיניה מרפרפות שעה שהיא מתמתחת, ליאם גונח בכעס. "פאק הארי, הערת את לוטי! אתה כל כך..." אולם הוא לא ממשיך את דבריו, מחפש מילה המתאימה לתיאור של הבחור היושב לפניי, ואני שם לב שסוג המכונית שונה; אנחנו לא בלונדון.
"כזה ילדותי, אולי?" לוטי משלימה אותו, מפהקת לאחר דבריה, מותחת את ידה, מפגישה אותה עם הכתף שלי ומניחה אותה שם. היא מסיטה את ראשה לכיווני, עיניה פעורות לרווחה, אני לא יודע אם לשער כי זה מבהלה או הפתעה, "אז זה לא היה חלום?" היא שואלת, קולה מעיד על שניהם, אני לא יכול להגיד שאוהב גם את החשד שמזדחל לשם. אני מניד את ראשי, משפיל אותו, צופה באצבעותיי חופרות את עורי, לא יכול לעזור אבל מודה כי מתגעגע לתחושה הזאת, למרות שלא מרגיש עוד את הריקנות בפנים.

"אל תתייחסי להארי, הוא מתלהב לקראת החזרה לבית." ליאם אומר, נותן לי פיסת מידע לפאזל, עוד חתיכה שלא ממלאת מספיק מקום. אני בוחן את השמים העכורים, האפורים, אולם אין להם כל השוואה אלי כרגע, למרות שאני יודע שתהיה, יכול להרגיש את זה על עורי, חופר עמוק בבשרי, עובר את העצמות והמחסומים, מגיע ישר ללבי ומוחץ אותו, ולפני שהכאב הופך בלתי נסבל ליאם מחנה את המכונית בתחנת הדלק הקרובה, הארי לא מחכה שנייה לפני שקופץ מהמכונית, אני יכול רק לגחך על התנהגותו בעוד שליאם חובט את ראשו בהגה. "טוב על זה, כנראה הארי הלך לקנות ולעשות את מה־שזה־לא־יהיה. אז, מה אתם רוצים שנעשה בינתיים?" ליאם שואל בנחמדות, מסתובב במקומו כדי לקבל נקודת מבט טובה יותר עלי ועל לוטי, מבטו כאילו מפענח אותנו, חושב איך נראה לאחר שיירה בנו, או מה יכתוב על קברנו, ואני לא חושב שרוצה להישאר איתו במכונית, אולם גם לא שוקל להשאיר עם הרוצח את לוטי, אבל רואה שהם באמצע שיחה, לכן רק מניח את ראשי על החלון, מחכה שהסיוט הארוך הזה ייגמר כבר.

∞☆∞
לא הכי מעניין שלי עד עכשיו, אבל הארי מתנהג חמודי(:
אני גם גיליתי על סימן מיוחד, הוא נראה כך ;
אני לא זוכרת כל כך מה הוא מסמן, אבל ברגע שאני אבדוק אני אעלה הודעה(:

תגיבו ותצביעו❤.