Louis' p.o.v:
הבית מואר, אבל התחושה אפלה, כאילו משהו מסתתר מתחת לפני השטח, אורב מעבר לקירות הבית, מחכה לאות כלשהי כדי לפרוץ את הדלתות. אני שוכב על המיטה כשמבטי נעוץ בנקודה אקראית בתקרה, ללא כל יכולת לחשוב לעומק מה אני עומד לעשות. הרי, הבטחתי לליאם שאעזור לו, למרות שאני יודע שהחופש שלי הוא המחיר. אני לא יודע מה הדבר הנכון לעשות, מאחר וליאם דיבר בחידתיות, דבר שאני לא מבין מדוע לו ולזאין יש חיבה לזה, אף פעם לא חשבתי לדבר כך.
תקתוק בדלת מוציא אותי מהרהוריי, גורם לי להתיישב ולכחכח בגרוני. "כן?" אני קורא, צופה בשביל אור חוצה את החדר בעקבות זה שליאם פותח את הדלת. "הי, לואי, יש ארוחת ערב. אתה בא?" הוא שואל, גורם לזה להיראות כאילו יש לי זכות בחירה אבל אני יודע שאין לי, לכן אני פשוט קם מהמיטה ומדשדש לכיוונו של ליאם, צועד לידו במסדרון וגם במדרגות. כשאנחנו מגיעים לקומת הקרקע, אני שומע קולות דיבור של כמה אנשים, לא יודע להניח את האצבע על המספר המדויק. אנחנו נכנסים למטבח, גורמים לכל ההמולה להפסיק ולמבטים להינעץ בנו, ואני מבחין בזוג עיניים מוכרות בוחנות אותי, בהתחלה הבעת פניו חושפת שאינו מאמין שזה אמיתי, אולם שניות לאחר מכן הוא קם ממקומו, גורם לרעש גרירת הכיסא לחתוך את השקט ורעש הלמות סוליות נעליו בקרקע זה הדבר היחיד שנשמע. אני משפיל את ראשי, נזכר בסיבה שבגללה ברחתי, נרתע הרחק ממנו כאשר ידו מושטת לכיווני.
"ליאם," הוא נושף, אני משער שהוא צועד לכיוון חבר הילדות שלו, כנראה מופתע, כמו קולו. "אני לא מאמין ש... זה באמת הוא?" אני שומע אותו אומר, נשמע כמו ילד קטן ואני מרגיש את לבי נחמץ לזה. מדוע לא התנהג כך לפני הבריחה? מדוע הציג לי דווקא את צדדיו הרעים ולא את הטובים?
"כן, זה הוא, אב-" ליאם לא מסיים את דבריו, או שאני פשוט לא שומע אותם כי הוא אוחז בידי וגורר אותי מהמטבח במהירות, דוחף אותי במעלה המדרגות ופונה מערבה, למסדרון חשוך ואפל. אני נרעד, מרגיש את הפחד מתחיל לזרום בעורקיי, שונא את איך שכל דבר מפחיד אותי אבל יודע שהוא הסיבה העיקרית, כל הסיוטים ששתל בלבי, כל הסבל שעברתי רק בשביל לחזור לאותה הנקודה של ההתחלה.
הוא זורק אותי לחדר חשוך, רגלי נתקעת במשהו ואני מועד, לא מספיק לשלוח את ידי כדי להחליש או למנוע את המכה. ואני מופתע כאשר ידיו החזקות אוחזות במותניי רגע לפני שפניי נמעכות כנגד הרצפה, הוא מצמיד את גבי לחזהו, מניח את ראשו בשקע צווארי המחבר בין הכתף לצוואר שלי. "לואי, אנ-אני אמרתי לך ל-לא," הוא אומר כנגד עורי, למרות הכל הוא אומר זאת בקול קשה וקר, אני מרגיש את הלשון שלו עוברת על עורי, הוא מתחיל למצוץ את המקום ולגרום לצמרמורות גועל ופחד לעבור במעלה עמוד שדרתי. "ל-לא! הארי, עצור, אל!" אני צועק, לא מספיק חזק בשביל שיגיע לחדר המטבח, אבל כנראה שהארי מתעלם מזה, כי הוא ממשיך למצוץ ולנשוך את האזור. "מי נגע בך?" הוא שואל, גופי נדרך, נעשה קשה פתאום, איך הוא יודע שמישהו נגע בי?
YOU ARE READING
Freedom || L.S
Fanfiction"גרמת לי להרגיש דבר נפלא - גרמת לי להרגיש נאהב." //או// לואי טס ללונדון במטרה להתחיל חיים חדשים, אבל המטרה לא התאפשרה לו; הוא פגש באדם המוכיח לו מה היא אכזריות, ולואי לא בטוח שיוכל לעמוד בזה, הן נפשית והן פיזית. במשך ארבעים ושניים ימים חלם על חופש...
