Freedom || L.S

Chapter 36:

Louis' p.o.v:

נשימות חמות מורגשות על צווארי, זרועה חזקה נחה על מותני הצרה, עיניים מוכרות מחוררות חורים בפניי, סורקות כל דבר הנמצא שם, סורקות את שבילי הדמעות שכבר יבשו, אך נותרו חרוטים על לחיי.
אני לא קם, מסרב לפתוח את עיניי, מסרב לגרום לכל התחושות הנעימות להיעלם, כי בכל נשיפה של הארי אני מרגיש חשמל עובר בגופיי, מייסר אותי מבפנים, חודר למערכותיי ומשבית הכל. ואילו הזרוע משחררת כלובי פרפרים, קורעת אלפי חבלים הקשורים בבטני במשיכות מייסרות ונוראות, אבל התחושה הכלואה לא נשארת יותר, וזה שווה את הכאב. תחושה חמה ונעימה שוטפת את גופי, הקרבה לגוף החיה גורמת להכל להיות שונה ממה שהיה פעם, גורמת להכל להיות מואר יותר, ואני לא חושב שמוכן לקבל את השינוי הזה. לא עוד שינויים.

אני מרגיש משהו מתחכך כנגד הצוואר שלי, עוצר את נשימתי מפחד לא ידוע, ומסיבה נסתרת. "מה השעה?" קול צרוד ועמוק מפלח את השקט, משיב אלי את כל שקרה אמש, ואני לא יכול שלא לגחך כשנזכר במראהו של הארי עם הכד על ראשו, כשכל האדמה פזורה מסביבו, והוא אפילו לא חשב לאסוף אותה!
"א-אהמ..." קולי הולך וגווע, אני תר בעיניי אחרי שעון כלשהו, יודע שחייב להיות אחד תלוי, אבל לבסוף אני צד בעיניי את שעון הזהב על ידו של הארי, רוצה לגלגל את עיני מאחר והוא אפילו לא חשב להסתכל עליו. "אחד עשרה בבוקר," אני אומר, קולי צרוד מהשינה וגרוני כואב, אני לא מספיק לעצום את עיני בחזרה לפני שהארי מזנק, קופץ מהמיטה ונעמד במחצית הדרך לארון, אני מקמט את גבותיי, מדוע הוא לחוץ כל כך?
לא קבענו דבר שזכור לי עליו. הוא מסתובב אלי באיטיות, הבעתו קשה לפיענוח, אני מצחקק כשמבין שהמבט שעל פניו מבולבל, תוהה, ושסומק מציף את לחייו. "מה..." קולו גווע, הוא בולע רוק בכבדות לפני שממשיך. "מה פספסתי, אתמול בלילה?" הוא שואל, קולו לא יציב, הוא מרים את ידו ומושך קלות בשיערו הארוך, פעולה שאני יודע שמסמנת את המצב בו שרוי, את הלחץ המתפשט בגופו, ואף את הניסיון שלו לנשוף עמוק.

"פאק לואי! פגעתי בך?" הוא שואל, מזנק ממקומו ומתיישב מול פניי, לוקח אותן ומזיז מצד לצד כדי לבדוק האם מסתתר איפשהו סימן המעיד על כך שהכה אותי, אני מרגיש קריעה נוראה בכל פעם שהוא מזיז את ראשי, לכן ממהר למלמל מילה לא מובנת, מחמיץ את פניי כשהארי לא משחרר את הסנטר, מביא את ידי בשביל להיאחז בידו ולהזיז אותה מפניי. "א-אתמול לא, עכשיו כ-כן." אני ממלמל, מרגיש ברצון להניח את ראשי בשנית על הכרית ולעצום את עיניי, לשקוע בשינה נטולת דאגות. אולם הארי אוחז בכתפי ברגע שאני מוריד את עפעפיי עד כדי סגירה, "אל תחזור לישון, אנחנו צריכים ללכת." הוא אומר, נשמע לחוץ, כאילו המקום שמור אבל לא לעד, כאילו שאם לא נבוא בזמן הוא יברח.
"לאן?" אני ממלמל בלחש, קולי צרוד מהסיבה שזה עתה קמתי, ונשמע מעומעם כי הלחי שלי לחוצה כנגד הכרית, אני לא יכול למנוע מריחו של הארי להגיע אל ריאותיי, מתחנן בתוך תוכי לעצום עיניים ולשוב לחלום על החיים שיהיו לי במידה ואהיה חופשי שוב, אולם עכשיו אני לא מצליח להסיר מהם את הארי, לא מצליח למנוע מדמותו לחדור אל החלום, להכניס אור משונה ולא מוכר בשבילי, אור שאני לא נותן למוחי לפרש אותו כדבר אכזרי וחסר אנושיות.