Freedom || L.S

Chapter 15:

5/5 - תהנו(:

הפרק מוקדש לשתיי בנות שהן אהבות חיי הגדולות ביותר; yahal402 ו- sky_noy!
מקווה שתהנו(:

Louis' p.o.v:

השקט בבית הגדול גורם לי לתהות איפה האנשים שהיו כאן ביום שישי, ביום בו הובאתי למקום האפל הזה, שככל הנראה יהיה הסיוט הבא שלי. אני שוכב במיטה אקראית בחדר אקראי, שאני אפילו לא זוכר שהגעתי אליו, אני רק זוכר שהתעלפתי ושכל ימי החטיפה רצו לנגד עיניי.
הארי כן ריחם עלי, מסתבר. אבל מספר ההתקפים שהיו לי בזמן שהוחזקתי אצלו היה יותר גדול ממספר ההתקפים שהיו לי בשנה בה טרוי החל להמר ולשתות, ואני לא חושב שזה סימן טוב. אני מרים את עיניי לתקרת החדר, בוחן כל סנטימטר בקיר הלבן הזה, וכשמסובב את ראשי אני מבחין בכך שכל החדר לבן, ואני מרגיש שעוד רגע אשתגע. אם אצטרך לשהות כאן במשך זמן מה, מן הראוי שאעצב לי חדר, לא כך?
אולם בדרכי קיים מכשול אחד, והוא הארי. הוא לא היה מכשול גדול כל כך בשבילי אם הייתי חוזר בזמן, אבל עכשיו הוא מוכיח לי שהוא לא היה אכזרי אלי כשהיינו בארצות הברית, והוא רוצה להראות לי כמה אכזרי הוא יכול להיות.

תקתוק בדלת נשמע, חותך את הדממה שבחדר, גורם לראשי לעבור מיד לצד ולעיניי לצפות בדלת באימה כשהיא נפתחת, ראשו המורכן של הארי מבצבץ מהפתח, ותלתליו נשפכים על פניו בצורה די חמודה. זה, עד שאני נזכר מה הארי הבטיח להוכיח לי, ואני בטוח כי הוא יתחיל את ההוכחה שלו היום, וככל שהוא מתקרב למיטה עליה אני שוכב, כך אני מתרחק ומזיז את גופי, גורם לו ללכת אחורה ולגבי להיפגש עם הקיר הקר בהתנגשות רועמת, מי הטיפש שבנה כאן קיר למען השם!
אני פולט אנקה עמומה, הארי בשלב הזה מתיישב על המיטה, שולח את ידו לראשי ואני לא יכול שלא להירתע, לשלוח את ראשי אחורה כך שהוא מתנגש בקיר בהטחה רועשת, הכאב נורא, ואני מביא את שפתי התחתונה לשיניי בשביל לא לבכות, מנסה להוכיח לאף אחד שאני חזק. אולם הארי לא מוותר, הוא שולח את ידו אל ראשי בשנית, אני מזנק עם ראשי אחורה, אבל לא מספיק בתנופה כדי שזה ייפגש עם הקיר, אני עוצם את עיני בחוזקה, עוצר את נשימתי ומחכה למכה שתגענה, מחכה שיגמור עם זה, אבל לא אומר מילה כדי לזרז אותו. "תפסיק את זה," הארי מצווה, הקול שלו קריר, אני נרעד, איכשהו מרגיש איך אוויר קר וצונן נכנס לחדר פתאום, ואני לא אוהב את זה.

אני פותח עין אחת לחריץ קטנטן, רק כדי לראות את המבט הקשה על פניו, גורם לכך שאני לא מבין אם אמר לי להפסיק להירתע מדאגה ועצב או שמא כי הוא לא אוהב לראות שאני פוגע בעצמי, אלא שהוא אוהב להיות זה שפוגע בי, שגורם לי לבכות, לצרוח, לסבול.
אני מוריד את העפעף שלי מטה, סוגר את העין ונותן לראשי ליפול על המזרן, מאט את נשימתי ומקווה לחזור לשינה, מקווה לחלום על נייל ועל משפחתי.
כשחושבים על זה, לא נפגשתי עם משפחתי הרבה זמן, ואולי מצבה של משפחתי נעשה גרוע, אולי נאלצו לוותר על כל מה שיש לנו? או שמא, במקרה הגרוע ביותר, טרוי הגיע לביקור קטן, ומצא את המשפחה הקטנה והשבורה שלי בבית, כשאמי מעולפת על הספה עם בקבוק אלכוהול בידה, ואילו אחיותיי הקטנות נאלצות לעמול בשביל כסף, ואני לא יודע מה עדיף יותר, שהן יימצאו בידיי טרוי או ייאבדו את הכסף והבית? אני חושב שאף אחת מן האפשרויות היא העדיפה ביותר.