Chapter 16:

825 98 59
                                    

Louis' p.o.v:

אני מרים את ראשי מהצלחת כששומע את הארי קורא בשמי. "טעים לך?" הוא שואל, נשימותיו מורגשות בבירור על האוזן שלי, ידו ממוקמת על ירכי, עולה ויורדת, אולם לא נכנסת למקומות אינטימיים, ואני מודה לו על כך שמכבד אותי. "כ-כן," אני לוחש, משפיל את ראשי, ידי אוחזת במזלג, מכוונת אותו להסתובב ולגרום לספגטי להתלות מסביבו, אני מרים את ידי לפי ואוכל, מודע למבט של הארי עלי ומרגיש לא בנוח, חשוף, כאילו יכול לראות דרכי, יכול לראות את מחשבותיי.
הספגטי טעים, אומנם חסרות לי בנות משפחתי וחברי הטוב, אבל אני בסדר, לעת עתה, אני מוסיף במחשבותיי, מאחר ואני לא יודע כמה זמן הנחמדות של הארי תמשך. "אל תשפיל את הראש, לואי. זה שאנחנו לא בבית שלי באורגון, לא אומר ששכחתי את החוקים." הארי אומר, קולו מזהיר. האם לא שכח גם את מה שעשה לי? האם לא שכח את ההתקפים והעונשים? אבל יותר מהכל, אני רוצה לדעת האם שכח את האונס.
אני מצטמרר מהמחשבה על האונס, לא יודע למה עכשיו נזכרתי בו, אבל לפתע אני מרגיש כה זול, כה פגיע, כאילו ההרגשות שהיו אמורות לבוא מיד אחרי הגיעו היום, ואני לא יודע למה, אבל אני פשוט מזיז את ידו של הארי מירכי, אולם לא מעז לקום או להתרחק, וזה כאילו הכל מסביבי נעשה שקט כשאני רואה את המזלג נופל על הצלחת בעוצמה, גורם לצלחת החרסינה להיסדק, אבל אני לא מסוגל לשמוע זאת. אני מרים את מבטי להארי, עיני גדולות כעיניי עגל, מבקשות רחמים, מבקשות שלא ייפגע בגופי החבול בלאו הכי.

הוא מזיז את שפתיו, אני לא יודע מה הוא אומר, אבל שניות אחדות אחר כך הוא מסובב את ראשו, אומר משהו לליאם לפני שקם, תופס אותי בזרועי וגורר אותי למדרגות הרחבות, שהולכות ונעשות צרות בקומה העליונה, שם הן מתפצלות לשני מסדרונות. הארי פונה מערבה, ואני מתחיל להרגיש את הפחד בלבי, עם כל פעימה הפחד זורם לוורידי, ואני חושב שהארי מדבר אלי כשהוא נעצר מול דלת חדרו, אבל רק שפתיו זזות, שום קול לא נשמע. ויש לי זיכרון עמום של יום כזה, שקרה לי עם הארי, ובסופו הוא נישק אותי בלחי. ואני נחרד לגלות, שבמקום לשאול מה יעשה לי; במה יעניש אותי, אני שואל את עצמי אם גם היום ינשק אותי בלחי, או שמא בשפתיים. ושוב אותה הצמרמורת חולפת בגופי על המחשבה של שפתיו כנגד שפתיי, אבל אני גוער בי, כי אני לא יכול לאהוב רוצח.
ואז אני נזכר באיש שרצח, וגם באקדח הקטן בחגורתו, ואני מבין שאני נמצא בבית עם רוצחים.
אני חייב למצוא את לוטי, ולברוח מכאן; לברוח מהרוצחים, מהאנשים, מהחוטפים, מהמקום הזה, בעיקר. אני צריך את החיים הקודמים שלי בחזרה, אני לא נועדתי להיות מוחזק כך, כמו ציפור חופש כלואה, או חיה. לא נועדתי לצפייה מחלון ראווה, כמו חייה בגן חיות, או כמו מוצג במוזיאון. לא נועדתי לדברים האלו, כך סבתי אמרה לי, רגעים ספורים לפני שנשמתה עלתה מגופה, והיא הגיעה לעולם טוב יותר, שבו אין את כל החטיפות, המזימות והמוות. לפחות כך אני מקווה.

אני מניח שהמחשבות גרמו לראשי להתמלא ערפל, והפכו את עיני מזוגגות ועיוורות, כך שלא שמתי לב שהארי הוביל אותי למיטה בעלת הסדינים השחורים, הוא השכיב אותי והתיישב בסמוך לאגני. הראייה חזרה לעיניי ואף יכולת השמיעה חזרה, אבל ההרגשה כבויה כעת, הוא ליטף את פניי, ואת זה אני יודע כי ידו מושטת לכיוון פניי אך נעלמת בסמוך לעיניי. "אולי אתה זקוק לשינה, לואיס." הארי לוחש, משהו בקולו מראה על עצבות, אבל אני יודע שזה מזויף, הכל אצלו מזויף. "לילה טוב." הוא קם, ידו עוזבת את עורי ואני מרגיש קור באזור בו הייתה, לא יכול לעזור אבל קורא להארי לפני שמבין מה קורה. הוא מסתובב לכיווני, שולח אלי מבט תוהה, שואל. "אתה..." אני מתחיל ללחוש, אך קולי אובד, גווע באוויר האפל שבחדר. "י-יכול להישאר? א-אני פ-פשוט, אהמ, ק-קצת-"
"לואי אני..." הוא קוטע אותי, גורם לכך שאני צריך להפסיק למלמל מילים, ומיתרי הקול שלי מודים לו על כך. אני מפחד שתשובתו תהיה שלילית, כי האומץ שנדרש בשבילי כדי לשאול אותו זאת היה רב, והאי-ידיעה של מה יהיה מחר גורמת ללבי להחסיר פעימה בכל פעם שאני חושב על זה. אבל בכל זאת לקחתי את הסיכון, אולי בגלל שאני ילד טיפש. אני נועץ בו את עיני בציפייה, אך כשרואה שתשובתו לא באה אני מסתובב על צידי, פניי מכוונות לכיוון הנגדי מהארי כך שאני לא רואה אותו. אם התעכבה תשובתו היא ודאי תהיינה שלילית, אני מרגיש את זה מתחת לעור, חופר בעצמותיי ונכנס לתוך גופי, התחושה הכואבת של ההשפלה מחלחלת עמוק-עמוק בתוך גופי, נכנסת למעמקים אפלים שאינם ידועים לי.

אני מרגיש את עיני נעשות כבדות, נשמותיי מואטות, וברגע שאני עומד להירדם, להיסחף לעולם המתוק של החלומות על החופש; על הבית, אני רואה את השמיכה יורדת ממני, וידו של הארי תופסת את מקומה על מותני, מקרבת את גבי לבטנו החסונה. אני מכווץ את גבותיי ומקמט את מצחי, תוהה מדוע ההרגשה לא מוכרת בשבילי.
אני פוער את עיני לפתע, נשימתי נעצרת בדרכה אל גרוני לאחר שאני נשנק, אני יכול להרגיש את המגע שלו.
"הא-הארי," אני לוחש חרישית, שומע אותו מהמהם ומרגיש את אפו מתחכך בגבי, מה שגורם לצמרמורת לא מוכרת לעבור בגופי, אולם מאחר ואינה מוכרת, מוחי מפרש את הרגש שהיא מעבירה כפחד, כאור האזהרה שמגיע לפני המכה. "אנ-אני מרגיש או-אותך," אני ממלמל, מוצא את המילים מגוחכות כשנאמרות בקול. במוחי נשמעו יותר הגיוניות.

קור מכה בגבי, כך שאני יודע שהוא מתרחק ממני, ואני מרגיש תחושה זרה של רצון, או אפילו משיכה כלפיו. "מה זאת אומרת?" הוא שואל, ואני יודע שהוא מקמט את מצחו בבלבול. "אנ-אני לא ה-הרגשתי או-אותך במהלך הארוחה," אני אומר, יותר לוחש, נזהר בכל מילה היוצאת מפי, מפחד שמא החיה שבתוכו תקרע את החבלים ותצא לבחוץ, תחשוף את הצדדים האכזריים שבהארי. אני לא יודע למה הארי לא מגיב, אבל שניות לאחר מכן הוא נצמד לגבי בחזרה, מקרב אותי יותר משכבר ומניח את ראשו בשקע צווארי, נושף אוויר קר על האזור החשוף, גורם לי לקבל צמרמורת זרה.
"לואי?" הוא קורא, אני כמעט מהנהן את ראשי אך נמלך בדעתי, במקום זאת אומר, "מה" קטן, שבקושי נשמע. "זוכר את ההבטחה שלי?" הארי שואל בלחש, גורם לי להיזכר ביום שהתחיל בצורה הטובה ביותר, אבל נגמר בפחד, לפחות בשבילי. "כ-כן," אני לוחש בפחד, מפחד מהמשך דבריו, ובבטני מתגבשת הרגשה רעה, אותה ההרגשה שהגיע לפני העונש; לפני המכה; לפני ההצלפה.

"אני לא נוהג להפר את הבטחותיי," הוא לוחש, וברגע שאני חושב שיחרוג ממנהגו בשבילי, ויפר את דבריו, הוא ממשיך, מנפץ כל תקווה שהתגבשה בלבי לרסיסים, שאני יודע שלא ישובו ויחזרו להיות ביחד. "לכן אני אראה לך מה זה אכזריות, אני אתן לך סיבה לפחד באמת. אני מקווה בשבילך שתישן טוב בלילה, כי אין רחמים יותר.".

∞☆∞
תגיבו ותצביעו❤.


Freedom || L.SWhere stories live. Discover now