Freedom || L.S

Chapter 25:

הפרק מוקדש לavicii8 אוהבת אותך❤.
תהנו(:

Louis' p.o.v:

אני טובע, טובע עמוק בתוך חלל שחור, מרגיש כאילו זה מים עכורים ומלאים בפסולת, כל כך הרבה מזה עד שאי אפשר לראות את הצלילות בפנים, וקרני שמש לא חודרות כדי להאיר לי את הדרך למטה. אני לא מסוגל לראות, מלבד השחור האין-סופי, אבל אני מסוגל להרגיש מגע רך על ידי, ליטופים עדינים שהולכים במעלה הזרוע שלי, עד למרפק ובחזרה לגב היד, שוב ושוב, בעוד שמלמולים נשמעים לא ברור במוחי, ואני מנסה לזהות את הקול או המילים אבל זה נחסם בפני מוחי, כך שאני לא מסוגל לפרש דבר. אני לא מרגיש מרחף באיטיות עוד, אם כי בטני מכה בקרקע מוצקה ושחורה בחוזקה, גורמת לכך שאני מתעורר ומרגיש מציאותי, המילים מתחילות לקבל משמעות עבורי ואני שומע את שמי נאמר, הקול הלא-מזוהה לוחש זאת בעצב רב, אך עם זאת בקולו יש גוון של בקשה, של ציפייה, כאילו מצפה ממני לעשות משהו, אולם הדבר הזה אינו חשוף בפניי, כך שהיכולת היחידה שלי היא לנחש.

"לו-לואי?" קול מוכר נשמע ממרחק, דמות הולכת ומתגבשת מענן של ערפל אפור וכבד, שמגיע משום מקום במרחב השחור. אני מצליח לזהות שיער בלונדיני בהיר, עיניים כחולות-אפורות הולכות ונעשות זוהרת יותר ויותר, מאירות את השחור אין-קץ שסביבנו. הדמות הולכת ונעשית ברורה יותר בשביל שאוכל לזהות את האדם שעומד מולי, שלא ראיתי בזיכרוני או במציאות יותר מידי זמן בשביל לזכור כמה. הוא שולח את ידו לכיווני ואני לא מהסס לפני שצועד בשביל להתקרב, מרגיש תשוקה חזקה להרגיש את מגע ידו בידי, להרגיש את חום גופו של חברי הטוב, אולם ברגע שאני מושיט את ידי בשביל הנגיעה בידו, היא הופכת שקופה, מתפזרת כענן ושבה לאחר שניות מספר, גורמת לזה להיות מפתיע עבורי, אם כי הגעגוע הולך וגדל בלבי, פורם אותו ויוצר חור שלא מתאחה בחזרה, זה כאילו יש בחזי כוויה, לפיד בוער ששורף את לבי עד עפר. "מ-מה..." אני ממלמל חרישית, מוכה הלם וזה נשקף בפני, נייל מסתכל עלי בהבעת צער, מניח את ידו בחיקו בחזרה, בעיניו יש שכבה דקיקה של מים העלולה ליפול על לחייו השמנמנות בכל רגע, המבט שלי בעיניו גורם לדמעות הגעגוע והצער ליפול טרם שלו, אני כושל קדימה, מועד ונופל על ברכיי, לא מסוגל להחזיק את הגוף עליהן עוד. "נ-נייל, ס-סלח לי. ב-בבקשה, אנ-אני מתחנן!" אני זועק, קולי יוצא כדבר מעורר רחמים, גורם לשערותיי לסמור מעל עורי, המראה סימנים כי קר לו, אולם אני לא יכול להרגיש רוח כלשהי במרחב האין-סופי. פניו של נייל חתומות, אני מפחד שמא לא ייסלח לי, למרות שהידיעה כי זה הדמיה מנקרת במוחי, משהו בי מסרב להאמין, מסרב לשתף פעולה עם המזימה הקטנה הזו, בטוח כי זה נייל האמתי, נייל שהיה חברי הטוב מאז נצח.
"שיקרת לי," הוא מציין, קולו קר כקרח ופניו קשות כסלע, גורם לי לערער בהיותו אותו האדם שהיה חברי הטוב, עד שהמפלצת הפרידה בנינו. אני משפיל את מבטי, חושב על כך שהבכתי את עצמי מספיק, ושהכבוד שלא היה לי ירד למצב של מתחת לאפס, וקור מתפשט בגופי, אין דבר שאני יכול להגיד לו עכשיו. "בטחתי בך." אני מרים אליו את מבטי השבור, לא רואה את הדמעות בעיניו יותר, אם כי הים שבאישוניו סוער, משקף מלחמה המתחוללת בתוכו, בין הטוב לרע, מלחמה שאני יודע שהטוב שבו יפסיד, שהרע ייקח את השליטה בגופו ובנפשו, וכנראה שלא אוסיף עוד לראותו. "ל-לא שיקרתי, נייל. זה היה אמת. נחטפתי, אבל לא טרוי חטף אותי." אני אומר, יותר לוחש את דברי, נותן לסודות להיחשף, לא רוצה לשמור מפניו עוד. הוא שותק, פיו חתום, מבטו קשה וקר, בעיניו אפשר לראות כי האפל גובר על הטהור, מביס את חייליו שרוצים בשלום, משתלט על צבע אישוניו, אולם לא לגמרי, משאיר חלקה אחת שעדיין נאבקת על קיומה. משהו במבטו מראה על חוסר אמון, על כך שבטח בי, אולם זה נאמר בלשון עבר, ולא בהווה, לא עכשיו.
"ני-נייל, בבקשה, ה-הקשב לי. הורחקתי ממך בכפייה, ללא רצון, כל יום אתה המרכז של מחשבותיי. אני רוצה לחזור לאורגון, אליך, אל המשפחה שלי, אבל המצב לא מאפשר. הוא לא נותן לי ללכת, הוא לא משחרר, הוא אכזרי, נייל. אני לא רוצה שהוא יהרוג אותי, הוא מסוגל בשביל זה, בבקשה, סלח לי." קולי הולך ונעשה שקט יותר ויותר, אני לא מסוגל להוציא יותר מלחישה חרישית לקראת סוף דבריי, מביא את מבטי כדי להביט בעיניו, שהטהור בהן הולך וגדל, מקווה כי דבר זה מסמן כי סלח לי, או מתקרב למצב הזה. "מי זה ˝הוא˝ בדיוק?" הוא שואל, עיניו מצטמצמות בחשד לכיווני, כנראה מנסה לקרוא את פני החתומות בעצב, את עיני הנוגות, את שפתיי היבשות, הזזות כדי להגות את מה שהוא, מה שהוא היה ונשאר במשך כל הזמן הזה.
"מפלצת." אני לוחש, מוריד את עיני לקרקע השחורה, צופה ברגליו של נייל מופיעות בשדה ראייתי, חותכות את השחור בלי-הסוף. "תסתכל עלי, לואי." הוא מבקש, אך קולו נשמע כפקודה, וכשאני מרים את עיני הנוגות להביט בו אני רואה חיוך קלוש על פניו, חיוך מלא עצב, אך משהו בו גורם לי לזהות גם רחמים, רחמים כלפי. "בוא, תעמוד." נייל מבקש, ספק פוקד ממני לעשות כך, ואני נעמד, מבין כי סלח לי, הוא מתקרב כדי לחבקני, ולפני שאני נוגע בו בחיבוק הדוק ואוהב, לפני שהוא נעלם בין זרועותיי, הוא לוחש לי בקול רועד, "אני אתגעגע אליך, לו'. אף אחד לא יכול להחליף את מקומך בחיי.".

כל החלל השחור הולך ונעשה בהיר יותר ויותר, עובר כל שלב של אפור, עד שמגיע ללבן אין-קיץ, הנעלם במהירות כשאני מתחיל להרגיש את עיני מרפרפות, עד שנפתחות לגמרי ואני מסוגל לראות קיר שחור, עליו יש תמונה של מישהו מוכר, אולם היא קצת קרועה, גורמת לחצי מפניו של האדם להיות מוסתר. הכל מטושטש עד כמה מצמוצים, ולאחר מכן זה נעלם, וכשאני עובר לישיבה סחרחורת תוקפת אותי, גורמת לחדר להסתובב סביבי במעגלים מהירים.
אני שומע את הדלת נפתחת, אולם לא מצליח לסדר את הסחרחורת כדי שאוכל לראות את הרהיטים במקומם, כמו שהם, ללא תזוזה. אני מרגיש את המזרן ליד רגלי שוקע, מניח כי מישהו מתיישב שם, הסחרחורת מתחילה להירגע ולהחליש את מהירות הסיבובים ברגע שמגע כף יד מוכרת מגיע ללחי שלי, מלטפת את שיערי שלבטח פרוע עכשיו, יורדת על לחיי, עוברת על העצמות שם, ממשיכה על הלסת שלי הישר לשפתיי הסדוקות ונטולות הצבע. "לו-לו, אתה רואה אותי?" הגוון העמוק והצרוד של הקול גורם לי לזהות מיד את האדם, אם כי אני חסר אמונה שקרא לי בשם חיבה כלשהו. השאלה שלו די טיפשית, כי זה אמור להיות ברור שאני רואה אותו אם עיני פתוחות, אבל המצב בו אני נמצא גורם לכך שהסחרחורת נעלמת, ואותה תופס טשטוש הגורם להכל להיות לא ברור.

"הם אמרו שאתה שומע, אבלשייתכנו בעיות קצרות טווח בראייה." הוא ממשיך, אני לא עונה לו, מקבל אתראייתי זמן לא רב אחרי שאומר את המשפט הזה. אולם הוא לא מקבל את התשובה לשאלתו,אני מרגיש מרוקן מכוחות, מסוגל לחשוב רק על איך שנייל התפורר בין ידי, ושלא זכיתילהרגיש את מגעו שוב. הארי נאנח, אני מסוגל לראות את העצב שבעיניו, את הצער, ומסיבהלא מובנת לבי כואב מהמחשבה הזו שהוא עצוב, בגללי. "ברגע שתרגיש יותר טוב אתהתוכל להשתחרר, תוכל לחזור הביתה." הוא אומר, קולו חרישי ורועד, דמעות נקוותבעיניו הירוקות, שוטפות את האחו, ידו גולשת על סנטרי, עולה בחזרה ללחי שלי, עוטפתאותה ומסתירה את כולה. "אני יכול להראות לך את השלג, אם אתה עדיין רוצה, ישהרבה זמן עד הערב." קולו עובר לגוון מוכר. בקולו זה לא נשמע, בעיניו זה נראהכאילו הוא מסתיר ממני פרט מידע, כאילו לחלק מן הדברים שאמר יש משמעות כפולה, שאנילא מצליח לדעת, אולם אני כן יודע, שגוון קולו לא שונה אלא מתחינה.
ומי ידע שיום כזה יבוא, ושהמפלצת תוריד מערכה רק בשביל להראות קצת רגש בשבילהצעצוע 

∞☆∞
תגיבו ותצביעו❤.