Freedom || L.S

Chapter 4:

Louis' p.o.v:

לוטי מעמיסה כל בגד שהיא רואה מאז שהגענו לקניון, מה שהיה לפני חצי שעה, ובינתיים יש ברשותנו שתי עגלות מלאות בגדים. "הי, לואי, אני צריכה שתעזור לי כאן!" קריסטי קוראת, דמיאן מביט בי בבלבול ואני משיב את אותו המבט. מדוע קראה לי ולא לדמיאן? אני צועד לתא ההלבשה שבו היא נמצאת, גבה מופנה אלי והיא מרימה את שיערה למעלה בעזרת ידיה, מסמנת לי לסגור את רוכסן שמלתה. וכך אני עושה: אני סוגר את הרוכסן שבשמלתה, שבאופן נורא חריג ומוזר מתחיל בדיוק בתחילת קו עצם הזנב, בעוד שקריסטי דואגת להבליט את הישבן שלה. לרגע דעתי מוסחת כשאני מרים את ראשי ומביט בה דרך המראה שבתוך התא, מקבל ברק מכיוון צווארה, ורואה שרשרת מזהב שחרוט עליה משהו; שם של מישהו, אני חושב. עינייה תופסות את עיניי דרך המראה, היא מעבירה את לשונה על שפתייה באיטיות, פעולה שאמורה לגרות כל גבר אחר, אבל מחשבותיי מכוונות רק לשרשרת הזהובה שעל צווארה. למה השרשרת הזו מוכרת לי כל כך?

אני מזיז את ידי ממנה ברגע שמסיים לסגור את הרוכסן, אני חג על עקביי, לפני שמספיק לעשות צעד נוסף קריסטי אוחזת במפרק ידי, בדיוק במקום ובדרך שהארי החזיק בה. אני מסתובב במהירות, מנסה לא לעוות את פניי ולגרום לחשד מסוים מצדה. "לא אמרת לי אם זה יפה." היא מיללת, מגדילה את עינייה ומשרבבת את שפתה התחתונה והמלאה בליפ-גלוס אדום וזועק, למרות שליקקה את שפתה במטרה לגרות אותי, החוזק שלו לא התעמעם. "זה... יפה, מאוד. ממש מחמיא לך." אני אומר במהירות, מתעכב בהתחלה, קולי נעשה יותר ויותר גבוהה לקראת הסוף, אני משחרר את ידי במהירות, חג על עקביי ומנסה להראות כאילו דבר לא קרה הרגע בשעה שאני צועד לעבר דמיאן, שמסתכל על בגדי גברים.

"דמיאן," אני אומר, לרגע קולי נשמע מפוחד בעיני, אך ברגע שדמיאן מסובב את מבטו אלי, עם עיניו החומות המקרינות דאגה, אני יודע שזה לא נשמע כך רק באוזני. "כן, לואי? אתה נראה מאוד חיוור, משהו קרה?" דמיאן שואל, על מצחו נחרשים קמטים מאחר והוא מכווץ את גבותיו. "אני רוצה ללכת." אני אומר, דמיאן משרבב את שפתו התחתונה, שניות לאחר מכן מפסיק. "אבל- רק הגענו! אתה רוצה שנלך לאכול?" הוא שואל, בתקווה לשנות את דעתי. לוטי מגיעה שניות לאחר מכן, לידה קריסטי כשהשרשרת עדיין תלויה על החזה שלה מעל החולצה. אני מסיט את מבטי ללוטי, הנראית מאושרת כנראה בפעם הראשונה בחייה. אני מעביר את מבטי לדמיאן, רוצה להתחרט על כך אבל לא מסוגל לראות את האכזבה בפנייה של לוטי, לכן אני מוותר ואומר: "אפשר לעשות הפסקה קטנה, כדי לאכול משהו."

דמיאן מחייך, לוטי קופצת על גבי ואני צועד שני צעדים כושלים קדימה, רק בשביל לייצב את עצמי. "אז למה אנחנו מחכים? בואו נלך כבר." לוטי קוראת בהתלהבות, אולם אני לא מוצא את עצמי מתלהב מזה. אולי כי הלכתי לקניונים, אולי כי היו לי חברים להסתובב איתם. למרות שהיה לי רק את נייל, הוא היה בהחלט מספיק.
טוב, הוא היה, לפחות.
המחשבות העצובות גולשות לראשי, מנצלות את החור שנפער וממלאות אותי בדיכאון, אני נושף אוויר בעצב. עיני מתחילות לצרוב ואני מנסה למנוע את הדמעות, מתחנן למשהו לא ידוע שאצליח. אנחנו נכנסים למסעדה של פיצה, שהיא כמו פיצרייה; אבל פועלת כמו מסעדה. דמיאן מתיישב בשולחן לארבעה, אני מתיישב מולו שעה שקריסטי מנסה לתפוס את המקום שלידי, אבל לוטי מתיישבת בו לפנייה, לכן קריסטי הולכת לשבת ליד דמיאן בפנים זעופות ומבואסות.