Freedom || L.S

Chapter 36:

"זה לא משנה. תתלבש; נאכל בדרך. קדימה." קולו הצרוד והעמוק של הארי נשמע שוב, הפעם לחוץ אף יותר, כאילו המקום עלול להילקח לנו אם לא נגיע בזמן.
אני גונח באי רצון מוחלט, לא מוכן להיפרד מהמזרן הנוח ומהשמיכה החמימה, לא מוכן לעזוב את הכרית בעלת ריחו של הארי. לרגע אני מרגיש משוחרר, מרגיש שיכול לעשות כל דבר שעולה על הדעת, ומוחי משדר לי שזה מה שהארי רצה, שאהיה חופשי בחברתו, שארגיש בנוח לסרב לו, שאפסיק להיות כה מפוחד ממנו. אבל משהו כובל אותי בחזרה, אולי העובדה שמכת קור מגיעה לכפות רגליי בעקבות לקיחת השמיכה, או שמא המבט בעיניו הפראיות של הארי, בין כה וכה התחושה החופשית נעלמה, הסיבה אומנם לא ידועה, אך גם לא חשובה דיה בשביל שאנסה למצוא אותה. חרף הרצון להישאר בין המצעים אני קם, לובש את הבגדים שהארי הגיש לי מבעוד מועד, לא יודע את הסיבה שלשמה הוא השאיר אותי להתלבש לבד בחדר, המחשבה על כך שהוא מכבד את פרטיותי וגופי עולה לראשי, אבל אני דוחף אותה למטה, למעמקים אפלים ונסתרים שלא יודע אודותיהם, מהסיבה שאם היה מכבד את גופי וצניעותי לא היה נוגע בי, לא היה משפיל אותי כך מול חבריו.
קול קטן בראשי מזכיר לי שהוא היה שיכור מידי בשביל לשים לב להתנהגותו המזלזלת, ולמרות הרצון שלי למחוק אותו, להשמיד את הקול שמגן על המפלצת, אני משאיר אותו ללא כל סיבה הידועה לי.

רעשי נקישה חותכים את השקט, קולו של הארי מבהיל אותי, גורם ללבי לנתר במקומו. "אני יכול להיכנס?" הוא שואל, ראשי מיד מזנק אליו שעה שמסדר את הנעל, אני מהנהן אליו לאישור, מתעלם מהקול שאומר לי שזה הפרת חוק, אולם אנחנו לא באורגון, והארי הבטיח לי חיים חדשים, ואני יודע שהתירוץ האמתי הוא ההחלטה שלי לבחון אותו, לראות אם יעמוד במילתו וייתן לי את החופש שלי בחברתו. הארי מתעלם מהפרת החוק הקטנה שלי, מתחיל לצעוד לכיווני, אני לא יודע איך הוא מצליח להתעלם מזה כל כך מהר כאן, ברגעים אלו, שהרי באורגון הוא דאג לנצל כל הפרת חוק קטנה, כל סטייה זעירה, למה לא התעלם מכך גם שם? אני לא יודע את התשובה, למרות שכל תא ותא בגופי משתוקק לדעת את האמת על זה, משתוקק לדעת את האמת לכל סודותיו האפלים.
הארי מחכה לי כשאני נעמד, הוא מגיש לי צעיף כחול שאני לא יכול למנוע מעצמי מלבחון אותו, החשד שלי כלפי הארי אולי מזערי כעת, אבל הוא לא נעלם.
ולעולם לא ייעלם.

"זה רק צעיף, לואי." הוא אומר, אני מרים אליו עיניים חשדניות, מנסה לקרוא את תווי פניו, הבעת פניו נראית תמימה לחלוטין, אבל חייב להיות משהו מעבר, תמיד יש. "אין בפנים... אתה יודע, מכשירי האזנה, מעקב או מצלמה קטנה?" אני שואל בחשד, מצר לעברו את עייני כשמניד בראשו לשלילה, "שום דבר מאלה." הוא אומר, מעלה על שפתיו חיוך תמים, שרק גורם לחשד שלי לעלות. "אתה בטוח?" עיני כל כך מצומצמות לעברו עד שאני בקושי מצליח לראות, מרגיש את הכעס מחלחל אל תוך גופי מאחר והארי לא מראה סימן אחד של לחץ, חוסר ביטחון. הוא מרים את ידיו כשעדיין אוחז בצעיף, "אני נשבע לך שאין בצעיף אף מכשיר מיניאטורי השייך למעקב." הוא אומר, מוריד את ידיו כשאני משחרר אנחה, יודע שניסיתי את מלוא הטוב שלי להוצאת המידע, אבל עדיין לא קושר את הצעיף סביב צווארי, אני לא בוטח בהארי מספיק בשביל להאמין לו.

הוא מוביל אותי למכונית השחורה שלו, כשאנחנו משתלבים בתנועה אני לא יכול לעצור את עצמי מלדבר, "לאן נוסעים?" אני שואל, הארי שולח מבט לכיווני, "קבעתי עם כמה חברים משהו," הוא אומר, לא מפרט יותר מידי, רק גורם לסקרנותי לגבור, שותל רמזים כמו זאין, ואם לא היה מכה אותו הייתי חושב שהם חברים, אבל הארי כן הכה אותו, לכן אני יכול לשער שלדבר ברמזים זה סגנון של רוצחים, אני נרעד מהמחשבה, אבל יודע שהיא נכונה, יודע שהארי רוצח, ובכל זאת אני נמצא איתו בחלל סגור וקטן. מה לעזאזל לא בסדר בי שאני לא בורח?
"ואני חייב להיות שם?"
"אתה מעדיף להירקב בבית?" הוא שואל בחזרה, קורא עלי תיגר, אבל לפני שאני מספיק לדבר הוא קוטע אותי בקולו הקר, "כן, לואיס. אתה חייב." ובמילים אלו מסתיימת השיחה שלנו.

∞☆∞
תגיבו ותצביעו❤.