Freedom || L.S

Chapter 0:

Louis' p.o.v:

לוטי מחבקת את ידי שעה שהמטוס נוחת ומסרבת לעזוב, אני מטה את ראשי לכיוון ראשה, מוצא שהיא מסתכלת עלי בריכוז ומנסה לחייך אליה, להגיד לה שאנחנו מתחילים חיים חדשים, אבל לא מצליח. כי משום מה, אני לא מאמין שכך יהיה. ברגע שהמטוס חודל מלנוע, אנחנו קמים ממקומותינו ומחכים שיהיה פער בין איש לאיש כדי שנוכל להידחף באמצע. ברגע שזה קורה, לאחר פרק זמן דֵי ארוך, הזרם של האנשים חסרי הסבלנות דוחף אותנו לכיוון היציאה, כנראה שלא כללתי במשוואה את המהירות והגסות שבה הם הולכים.

על כֹּל פּנִים, אנחנו יוצאים מהמטוס היישר לקרקע של שדה התעופה, אני נעמד מול לוטי, אוחז בידיה וממקד אותה להסתכל עלי, אומר לה בעיניי כל דבר שאני לא יכול לומר מאחר והכאב גובר. לאחר שאנחנו מחכים בתור לקחת את המזוודות אנחנו הולכים, המבטים שאנשים שולחים אלינו לא בדיוק מאירי פנים; או שהמבט שנשלח משקף על רחמים או שהמבט משקף את הכעס כלפינו מאחר ונדחפנו בתורות מידי פעם.
"לו-לואי ח-חכה," לוטי מחניקה, קולה צרוד ואני משער שכואב לה לדבר מאחר ולא שתינו הרבה זמן וכנראה גרונה יבש כמו שלי, אולם אין בידנו דבר לעשות עם זה. "לאן נלך?" היא שואלת, מעלה נקודה חשובה ועוד נעלם למשוואה הלא-פתורה שלנו. אני נושף אוויר, עוזב את ידה ומעלה את ידי לשיערי, מושך אותו בזמן שחושב מה יהיה המשך המסע שלנו, ולאחר זמן נזכר כי גם הארי נוהג לעשות זאת כשהוא לחוץ.

הזיכרון על הארי מוצא אותי לא מוכן, אני מוריד את ידי במהירות ורגליי מאבדות כל תחושה או שיווי משקל, גופי מוטח בקרקע בחבטה אדירה, אני משער שאני ולוטי מקבלים כרגע הרבה תשומת לב מאחר ואני שרוע על הרצפה כאדם מת. לוטי עוזרת לי לעמוד לאחר שיוצאת מההלם הרגעי והקצר, היא מושיטה את ידה לכיווני ואני לוקח אותה, עוזר לה למשוך אותי לעמידה ומנקה את האבק מבגדיי הבלויים בלָאוְ הכי. אני מסתכל לצדדים, מוצא שהאנשים שהסתכלו עלינו חוזרים בהדרגה לפעולותיהם שעשו לפני שהוסחה דעתם. אני מביט בלוטי, מוצא אותה מביטה בי בעיניים עייפות, אני מנסה לשלוח לה חיוך עייף אך ניסיון זה עולה בתוהו.

לפתע, מחשבה עוברת בראשי; אמא תמיד דברה על מישהו בשם אקסל, היא אמרה שהוא אחד מאחיה האהובים; הוא לא עודד אותה להיפרד מטרוי כמו שהוריה ומשפחתה עשו. "לוטי, אני יודע לאן נלך." אני מכריז, מרגיש את לבי מאיץ את פעימותיו בהתרגשות ומחדש את אחיזתי במזוודות, לוטי מסתכלת עלי במבט שואל, בטח תוהה מה לעזאזל עובר על אחייה. "לאמא יש אח שגר בלונדון, קוראים לו אקסל ואני די בטוח שאני יודע איפה הוא גר." אני אומר בחיוך, מתעלם מהכאבים הנגרמים עקב פעולה זו. לוטי מעלה חיוך על שפתייה, הכאב נשקף בעינייה אולם היא לא מייחסת לו חשיבות רבה בשעה שהיא מזנקת קדימה, כורכת את ידיה הרזות והחבולות סביב צווארי ומשעינה את ראשה בשקע צווארי, בנקודת המפגש בין הכתף לראש. "אז למה אנחנו מחכים?" היא שואלת בקול צרוד המעיד על כך שלא דיברה זמן מה. אני מניד בראשי קלות, עוצר בפתאומיות ובוחן את האזור בעיני, מפחד שמא אמצא את העיניים הירוקות שנהגו לשפוט אותי ולהעניש אותי ברגע שראו שעשיתי מעשה אסור. אך אני נזכר שאני חופשי עכשיו, שאין הארי שיעניש אותי או ייקבע חוקים. אני חופשי לעשות כרצוני והארי אינו יודע שאני כאן, בלונדון, יחד עם אחותי בדרך לבית של דוד שלי.