דחיפה אחת למים

פרק 24 - אוליביה

יצאתי מהמעלית והתקדמתי במסדרון עד שהגעתי לכיתה .
סידרתי את עצמי ונשמתי עמוק רגע לפני שאני נכנסת לכיתה .
אחזתי בידית ופתחתי את הדלת .
״בוקר טוב , מצטערת על האיחור״ אמרתי למורה שלי לספרות .
״את יכולה להיכנס״ אישרה המורה שלי והצביעה לי על מקום פנוי בכיתה .
הכיתה לא הייתה מלאה כבדרך כלל בשאר השיעורים .
התיישבתי במקום והוצאתי מהתיק שלי את המחברת .
השיעור למדנו על בלדה ישנה , שכבר יצא לי לקרוא בעצמי ככה שהשתתפתי ברוב השיעור .
סימנתי וכתבתי במסודר את כל הדברים החשובים במחברת ספרות ובסוף השיעור הגשתי למורה.
״עבודה יפה אוליביה״ אמרה גברת פרקר .
״תודה״ חייכתי ואיחלתי לה המשך יום נעים .
את המשך יום הלימודים כך ביליתי - לכתוב , למרקר , לסכם , להגיש .
הייתי כל כך שקועה בלימודים , כך שבין ההפסקות כל מה שעשיתי היה לסדר את השיער המפוזר מהבוקר , לתקן את המסקרה הכושלת שניסיתי לשים בהפסקה הראשונה ולא הייתה לי דקה אחת לחשוב על מה שקרה הבוקר במעלית יחד עם דין .
לאן הוא נעלם בכזו פתאומיות , בלי לומר כלום .
לא שמעתי או ראיתי אותו עם חבריו היום בכלל .
עכשיו בסוף יום הלימודים הקצרצר החלטתי ללכת לספריה ולבלות שם עד ארוחת הצהריים .
כמו תמיד לקרוא כדי לברוח מהכל .
נכנסתי אל המבנה הלבן ששוכן צמוד לבית הספר .
דלתות הספריה היו פתוחות לרווחה , מזג האוויר היה נעים. כשאני נכנסת לספריה , מצד שמאל דלפק הספרנית- נטשה . היא אישה בגיל המעבר, נעימה שיש לה טעם טוב בספרים וההמלצות שלה תמיד טובות .
היא הראשונה שמצאה חן בעיני כשבאתי לראות את בית הספר בפגישת ההיכרות.
״היי נטשה״ חייכתי לעברה כשהיא עוברת על ספרים שחזרו מהשאלה .
״היי חומד! מה שלומך?״ היא חייכה אליי חיוך רחב .
״רגיל״ החזרתי לה חיוך מזערי .
״באת לחפש משהו ספציפי ? אני יכולה לעזור לך?״
״את האמת שסתם כדי להסתובב , את יודעת״ . הסתכלתי על ערימת הספרים המושאלים שהיא מסדרת בחזרה על העגלה.
״אם תצטרכי עזרה , את יודעת איפה למצוא אותי״ . נטשה קרצה לי .
״תודה״ הודתי לה והתחלתי ללכת לכיוון מדפי הספרים .
הספריה הייתה שוממת אדם .
אף אחד לא היה שם , רק אני והספרים המאובקים .
המחשבה שספרים הם לא להיט כמו שהיו פעם תמיד מעציבה אותי . המחשבה שאנשים ממהרים לשפוט אנשים שקוראים , מכעיסה אותי יותר מאשר מעציבה אותי .
שקט שורר בספריה , דבר שקצת מלחיץ מאשר מרגיע .
מדפי הספרים כל כך גבוהים עד כשכמעט מגיעים לתקרה , וכדי להגיע למדפים הגבוהים יש סולמות מתגלגלים שלוקחים אותך מתחילת המדף עד לסופו ומהמדף הראשון אל המדף האחרון בגובהו.
שולחנות העץ הממוקמים לפני כל מדף , עם מנורת הקריאה הקטנה שעל כל אחד מהם מביאה הרגשה של ספריה מהספרים .
כל פעם מחדש כשאני מטיילת לי בין המדפים אני חושבת לעצמי מה גברת רודריגו חשבה לעצמה כשהזמינה מחדש כמות כזו של ספרים .
במבטי אני מחפשת ספרים שיתפסו לי את העין .
לאחר מדף ראשון שסרקתי ולא מצאתי משהו מעניין , הגיע המדף השני שהיה מדף שאת רובו כבר קראתי ,
במדף השלישי שהיה גבוה כבר ממני הצלחתי למצוא שם של ספר שתפס לי את העין .
עמדתי על קצות האצבעות , מנסה להגיע אל הספר כדי לקרוא את התקציר שלו אך אני לא מצליחה .
גופי מסתובב במטרה להביא את הסולם מתחילת שורת המדפים אך אני מתנגשת בחזה גדול ורחב.
״סליחה״ אני מרימה את מבטי ומוצאת שם את ליאם .
״צריכה עזרה עם הספר?״ ליאם בקלות מגיע אל הספר ומושיט לי אותו.
״מה אתה עושה פה?״
״נהוג לומר תודה לאחר שמישהו מבצע עבורך משהו טוב״
״תודה״. חייכתי חיוך מאולץ . ״עכשיו מה אתה עושה פה?״
״אני אוהב לקרוא , מה לא ידעת?״
״ביום שדבר כזה יקרה אני ארקוד סלסלה״ , העברתי יד בשערי . ליאם היה קרוב מדיי , יחסית לקשר ביננו .
והקטע הוא - שאין קשר .
״אני לא יכול לחכות לראות את זה״ .
״אני די בטוחה שהספר האחרון שקראת היה זהבה ושלושת הדובים״ נשענתי על מדף הספרים באדישות .
מבלי כוונה או שליטה כלשהי , אני מחפשת במבטי את אחד מחבריו .
ליאם מגחך למשמע העקיצה .
״אז מה אתה באמת עושה פה?״ אני משלבת את ידי על חזי ומסתכלת על ליאם בראש נטוי לצד קלות .
״הייתי בסביבה וראיתי אותך נכנסת , חשבתי למה לא להציק לך קצת״ הוא מחייך אליי חיוך שמגיע יחד עם גומות קטנות . אל תיפלי לזה . ״משעמם לי״ .
״אחד , אני לא אמורה להיות התעסוקה שלך אם זה מה שאתה חושב . שתיים , אין לך בנות להזדיין איתן או חברים לשחק איתם במחשב?״ אני מרימה גבה .
אני וליאם בקרב מבטים . לא משחררים זה מזה במבטנו .
ידו של ליאם מונחת מצד אחד של גופי , הצד של הנתיב שמוביל אל דלת היציאה מהספריה .
״למה את חושבת שזה כל מה שאני עושה ?״ קולו של ליאם נהיה עמוק וחלש . מעביר בי צמרמורות בגוף .
״אני לא חושבת , אני יודעת״ . אני לא אתן לו לתת את המילה האחרונה . שיחות עם אמה מהעבר רצות לי בראש , בהן היא מספרת לי על כל מה שאיידן וליאם עשו עם מספר בנות יחד ועוד שלל סיפורים גועליים .
״אם את מאמינה לשמועות כדאי שתפסיקי״ פניו של ליאם מתקרבות אליי לאט כל כך שלא הייתי מבחינה בכך אם לא הייתי מרגישה את נשימותיו השקטות והמהירות על צווארי .
לא חשבתי יותר מדי , פשוט התרחקתי וברחתי מנתיב היציאה היחיד שהיה לי .
״זה המהלכים שלך?״ הרמתי גבה וזקפתי את גבי , ניסיתי לשדר תחושת ביטחון למרות שמבפנים אני רועדת מהמחשבה של מה שהיה עלול לקרות הרגע , אם לא הייתי עוצרת את זה .
התחלתי ללכת לכיוון היציאה כשאני חולפת על גבי ליאם .
הוא באמת ניסה לעשות את מה שאני חושבת עכשיו?
״על מה את מדברת?״ הוא נשאר במקומו , נשמע ״מבולבל״ .
אני לא אפול יותר לקורבן בחבורת הטמבלים .
זקרתי לעברו אצבע שלישית כשהגב שלי אליו והתקדמתי כמה שיותר מהר לדלפק של נטשה .
״נטשה לקחתי את הספר הזה, אחזיר אותו ביומיים הקרובים!״ אמרתי לספרנית האהובה עליי והמשכתי ללכת מבלי לעצור .
״קריאה מהנה מותק״ שמעתי את קולה עונה לי למרות שכבר הייתי מחוץ למבנה .
הייתי כבר בדרכי אל המעונות אל שנת הצהריים שלי , אך קול בטני המקרקרת קטע את מחשבותיי ואת צעדיי כשנזכרתי שלא אכלתי כלום מאז הקרקרים היבשים של אתמול בלילה .
למרבה מזלי , לליאם היה מספיק שכל לא לרדוף אחרי כשאני רעבה ועצבנית .
וגם אם היה רודף אחריי , הייתי מתעלמת ממנו , למרות שקשה עם עצמות הלחיים המושלמות ופלג גוף העליון המפתה . הנה אני כנה אתכם! ליאם נראה טוב .
אך אף פעם לא אשכח את מה שעומד מאחורי הבן אדם הזה ומאחורי חבורתו שכוללת עוד שני טמבלים כמוהו .
אחד מהם הוא הבחור שאני מנסה כל היום לשכוח .
הבחור שאני מתפללת שלא יבוא לי בחלומות , כי אני יודעת שזה יגמר ברע .
הבחור שמשאיר אותי ללא מילים .
הבחור שאני מוצאת את עצמי , מתחילה ליפול לידיו מיום ליום , ממפגש למפגש , משיחה לשיחה.
הבחור שאני מתחילה ליפול לקסמיו.
פאק .