דחיפה אחת למים

פרק 5 - אוליביה

למזלי לא היה לי הרבה זמן להתעסק בכמה דין מעצבן וכמה האגו שלי גדול , כי היה לי בדיוק חמש דקות להגיע לשיעור היסטוריה .
מיהרתי אל לוקר מספר 184 , הלוקר שלי .
לקחתי את ספר הלימוד וסגרתי מהר את הלוקר .
אני שונאת לאחר . במיוחד לכיתה . כי אז כל תשומת הלב מוקדשת לי וזה פשוט מממ .... לא .
עליתי במדרגות לכיתה ותוך כדי אני בודקת הודעות חדשות בטלפון שלי . שום דבר לא חדש חוץ מהודעות חדשות וקודמות מאימא שלי ששואלת מה שלומי ואיך המצב בלימודים .
הגעתי כמעט לכיתה , וראשי עדיין בפלאפון .
אני באה להיכנס
*בום*
אני נופלת ויחד איתי הספר לימוד שלי , הטלפון שלי והאוזניות שלי .
מולי יש רגליים עם מכנסי גינס כהות , שלא מזמן ראיתי .
ופתאום גם יד מושטת שבאה לעזור לי .
אני באה לקחת את העזרה אבל כשאני קולטת מי הציע לי אותה , אני מיד קמה לבד בכוחות עצמי .
״פעם שלישית גלידה?״ דין אומר .
״מצחיק שלך״ אני מתעצבנת ומגלגלת לו עיניים .
אני באה להיכנס לכיתה אך הוא תופס את הזרוע שלי ומושך אותי אליו . ״את בסדר? לא נפצעת או משהו נכון?״ הוא שואל ומבטו מרתק אותי . יש בעיניים החומות דבש האלה שלו משהו שגורם לי לא להוריד את המבט .
״אני בסדר . תודה״. אני משתחררת מאחיזתו ונכנסת בדיוק בזמן לכיתה ומתיישבת במקום שליד החלון .
רק כשאני מתיישבת אני קולטת שהלב שלי מפרפר וגופי רועד .
בכלל לא קר לי .
אלוהים , למה הלב שלי על דופק כזה מהיר?
אני בהתקף חרדה?
או שסתם בלחץ מהנפילה .
כנראה שמהנפילה.
אני שמה לב שמישהו מתיישב לידי אבל הקולות בראש שלי יותר מעניינים מלדעת מי יושב לידי .
אני מוציאה מהתיק שלי בקבוק מים , ולוגמת כמה לגימות קטנות כדי להרגע .
כשאני מסובבת את הראש שלי לראות מי יושב לידי , אני מגלה שזה ליאם . ההוא מחבורת הטמבלים .
השיעור מתחיל וליאם מבקש ממני עט . אני מביאה לו וחסר לו שהוא לא יחזיר לי .
במהלך השיעור אני משתתפת ועונה על שאלות וגם שואלת שאלות . היסטוריה זה מקצוע מעניין - רק תלוי מי מלמד אותו ואיך הוא מלמד אותו .
השנה מלמדת אותי גברת מילר והיא מורה מעולה .
בהמשך השיעור אני יכולה להישבע שאני הרגשתי שמישהו נועץ בי מבט . תמיד קראתי על דמויות בספרים שמרגישות ככה ומסתבר שזה כן קיים במציאות ! .
סובבתי את הראש שלי טיפה ימינה באלכסון ואני רואה את דין משחק עם העט שלו בין אצבעותיו והוא מחייך אליי חיוך קטן ושובבי .
מה הקטע שלו ומה הוא רוצה ממני?
אני מחזירה לו פרצוף של ״מה לעאזאזל?״ ומסתובבת חזרה אל הלוח .
״תגידי מה התשובות לשאלה 3 ?״ שאל אותי בלחש ליאם .
״אני לא פרייארית חבר . תתחיל להפעיל את הקופסה הקטנה והחלולה שלך במוח שנשאר לך״ .
אתם בטח שואלים למה אני כל כך לא אוהבת אותם .
אותם , כלומר - ליאם , איידן ודין .
אז אני אספר לכם ששמעתי שהם עשו לכמה בנות יחד מעשים נוראיים . אני שונאת אותם על זה ואולי בפעם אחרת אפרט לכם עליהם .
את האמת שהסיפורים הם בעיקר על איידן וליאם אבל גם דין מסתובב איתם כך שזה עדיין מגעיל אותי .
הצלצול נשמע ואני אוספת את החפצים שלי ומאושרת מבפנים שהסתיים היום הזה .
״תודה״ ליאם מושיט לי את העט שלי בחזרה ואני משתדלת לחייך בנימוס .
אני מרכיבה את האוזניות על אוזניי ומפעילה את ‏"while my guitar gently weeps " של הביטלס .
לפני שאני יוצאת מהכיתה אני מודה למיס מילר על השיעור וממשיכה לדרכי .
אני עוצרת בלוקר שלי ומכניסה את ספרי הלימוד שאני לא צריכה , סוגרת את הלוקר ו... ״היי״ אמה מבהילה אותי ואני בועטת בה מתוך רפלקס .
״תגידי לי מה יש לך?״
היא מחבקת אותי ״סליחה חשבתי שזה יהיה יותר מצחיק״ היא מתנצלת . ״אז יש לך תוכניות להיום לצהריים ?״ .
״לא.״
״יופי אז בואי״ . היא מחייכת ומשלבת את זרועה בזרועי .
אנחנו מתקדמות לעבר החדרים שלנו ואמה לא מפסיקה לחפור לי על כל רכילות חדשה שהיא שמעה .
זה מעניין אבל יש לי דברים הרבה יותר טובים לעשות .
כמו לישון , לקרוא , לאכול או לחשוב שוב על הנשיקה שלי עם דין .
״תראי את איידן ולייה״ היא מסמנת לי עם הראש שלה איפה הם נמצאים . ממש בכניסה למעונות , מתמזמזים להם ליד ליאם ודין .
״איכס״ אני עושה פרצוף מגעיל . כמו מה שהם עושים עכשיו . בציבור . איידן מלטף אותה עם הידיים שלו מתחת לחולצה והם מתנשקים בצורה מאוד מצחיקה את האמת . לצידם נמצאים דין וליאם ועוד כמה בנים שאני לא זוכרת את שמם .
כשאני ואמה חולפות על פניהם ונכנסות למבנה המגורים אני מרגישה פתאום יותר משוחררת כי עד עכשיו לא קלטתי שהגוף שלי היה נוקשה .
הרגשה מוזרה כזו .
אמה מוציאה רעש של בהלה , ״אויש אני חושבת ששכחתי את הטלפון שלי בלוקר״ היא אפילו לא אומרת לי ביי ופשוט רצה בחזרה לבית ספר . היא מחוברת לטלפון שלה כמו מכונת הנשמה. אם המכשיר לא לידה היא תתקשה לנשום , לדבר , לחשוב בהגיון ולתפקד כמו בן אדם נורמלי .
אני מתחילה לעלות במדרגות של מגורי הבנות .
ומתקדמת לעבר חדרי . כשאני באה לפתוח את דלת החדר , מישהי תופחת לי על הכתף .
אני מסובבת את ראשי וצורחת כשאני מזהה את דין והוא נורא צמוד אליי .
״אתה חייב להפסיק להבהיל אותי חתיכת אדיוט!״ אני מאשימה אותו ותוקעת לו אצבע בחזה המאוד נוקשה שלו .
״אנחנו צריכים לדבר״ הוא מסביר לי .
אני פותחת את דלת החדר שלי ומושכת אותו שיכנס מהר לחדר לפני שמישהי תקלוט שאני מכניסה את דין סמית׳ אליי לחדר .
״אני מתחילה לדבר.״ קבעתי .
אני מורידה את התיק שלי ותולה אותו על הכיסא והוא מתיישב על המיטה שלי ויש איזשהי מחשבה בראשי שהייתה מוכנה להתרגל לראות אותו על המיטה שלי .
״אתה באמת צריך להפסיק להבהיל אותי דין . זה לא מצחיק . אני לא מבינה מה הקטע שלך ולמה נתפסת עליי פתאום .״ אני כועסת עליו . ״וחוץ מזה מה אתה עושה פה? אם היית רוצה לדבר איתי היית יכול לשלוח לי הודעה באינסטגרם או משהו והיינו קובעים . וגם אמה צריכה להגיע לפה תכ...״
״את מוכנה להירגע ?״ הוא מחייך אליי .
״אתה מוכן להפסיק לחייך?״ החיוך שלו .. יש בו משהו שעושה לי טוב בפנים . אני לא יודעת איך להסביר את זה . ואני לא רוצה שהוא ישפיע עליי בצורה כזאת .
״למה מפריע לך שאני מחייך?״
זאת פעם שניה שהוא מצליח להשתיק אותי .
אני לאט לאט מתקרבת אליו . משהו שהוא לא נשלט . זה כמו תחושה של מגנט .
אני מרשה לעצמי להסתכל לו על השפתיים .
הוא מושיט לי יד ומקרב אותי אליו . ואני נותנת לו לעשות את זה .
אני מרגישה שוב פעם את המתח הזה . את אותו המתח שהיה באגם .
התקרבתי אליו . ידו נוגעת בידי . אני עומדת בין רגליו כשהוא יושב על המיטה שלי .
ואני לא מאמינה שעשיתי את זה .