דחיפה אחת למים

פרק 12- אוליביה

אני נכנסת למצב לחץ וחרדה .
אני לא רוצה שיראו אותי בקרבת שני הבנים האלה .
שיתחילו לשאול שאלות ולהתעניין.
אני שונאת תשומת לב , משהו שאתם כבר יודעים .
דין ממשיך ללטף את החלק העליון של הרגל שלי מתחת לשולחן , אבל מתנהג כרגיל כאילו הוא בשיחה מאוד מרתקת עם ליאם .
ורק אני לא יודעת מה לעשות עם עצמי .
אז החלטתי לעשות צעד , ״טוב אני גם צריכה ללכת״ .
אני שמה את היד שלי על היד של דין , שמלטפת לי את הירך ולוחצת עליה .
אני מקווה שהוא יבין את הרמז . ״כבר את הולכת?״ ליאם שואל , הוא נראה מופתע .
״כן.״ אני מצליחה לקום כי ידו של דין עזבה אותי .
תחושת ריקנות התפשטה לי באזור הרגליים .
״לילה טוב״ אני אומרת וגוררת את הכיסא שלי לאחור .
לא מחכה לתשובה של אחד מהם ומתחילה להתקדם לעבר היציאה מחדר האוכל .
אני מוציאה את הטלפון שלי מכיס הג'ינס שלי ומחייגת אל אמה . היא בדרך כלל עונה לי אחרי שלושה צלצולים אך הפעם היא בכלל לא ענתה לי .
והטלפון שלה לא היה סגור .
אני מתחילה להרגיש את העייפות בגופי לאט לאט .
אני מרכיבה את האוזניות שלי על אוזניי ומפעילה את השיר everything I wanted של בילי אייליש ומתקדמת אל עבר המעונות .
כשבראשי המחשבות על אבא שלי , אימא שלי , העומס הלימודי , המחשבות האפלות ובין היתר גם דין .
דמעה אחת זולגת על הלחי שלי .
דמעה שלא ראיתי אותה באה .
אני לא אוהבת לבכות .
זה מראה על חולשה לדעתי , זה מביך במיוחד לבכות ליד אחרים אבל מביך גם לבכות לבד .
להתפרק ולהתייפח... מיותר לדעתי .
הפעמים היחידות שאני מרשה לעצמי לבכות זה כשאני קוראת ספר ואחת הדמויות שאני אוהבת מתה , מה שקורה  בתדירות גבוהה לצערי .
ואז באה עוד דמעה , ועוד אחת .
למזלי לא היה אף אחד קרוב בסביבה .
הרבה אנשים היו עכשיו במחששה , מתזמזמזים בחדרי חדרים לפני כיבוי אורות , לומדים למבחנים ועושים עבודות הגשה בדקה התשעים ..
השיר מסתיים ועובר ל jealousy jealousy של אוליביה רודריגו .
אני מנגבת את הדמעות שלי , נושמת עמוק וממשיכה להתקדם בקצב של הביטים לעבר בניין המגורים .
כשאני מגיעה לקומה של החדר שלי ועוברת ליד החדר של אמה אני רואה דרך הרווח הקטן שבין הדלת לרצפה יש אור בחדר . משמע היא נמצאת בחדר .
חיפשתי ורציתי להיות עם אמה כי לא היה לי מצב רוח והפעם רציתי לשנות את זה , ואמה עוזרת לי בכך שהיא מספרת על כל רכילות חדשה שהיא שמעה מהשבוע או מהיום האחרון עד לפרט האחרון .
זה יכול להיות מזה שהטבח במטבח פוטר ועד לזוג שנתפס אתמול בחדר של אחד מהם אחרי כיבוי אורות .
אני ניגשת אל הדלת של אמה ודופקת 3 דפיקות .
אני מחכה 10 שניות ומנסה שוב אך אין מענה .
אני מתקשרת אליה ושומעת את הטלפון שלה מצלצל מתוך החדר אך היא לא עונה .
היא בטח מתקלחת אני חושבת לעצמי .
אני ממשיכה ללכת שלוש דלתות אחרי החדר של אמה ומגיעה לחדר שלי .
אני מוציאה מהכיס בג׳קט העור שלי את המפתח לחדר ומרגישה דף קטן .
אני פותחת את הדלת ומוציאה את הדף מהכיס שלי .
בדף כתוב ״כדאי לך לחייך יותר״ אבל לא היה רשום ממי הפתק .
אני משאירה את הפתק על שידת הלילה ומורידה את החזיה , החולצה , המכנסיים , הנעליים ונכנסת לפוטר גדול שמצאתי אצלי בארון .
אני נכנסת למיטה ומוציאה משידת הלילה שלי ספר חדש כי סיימתי את האחרון היום בהפסקה הגדולה .
פתחתי את הספר וסגרתי אותו , ואז פתחתי שוב וסגרתי .
לא היה לי כוח לקרוא הלילה .
החזרתי את הספר אל שידת הלילה וסגרתי את המנורה שליד המיטה .
האור היחיד שנשאר בחדר הוא האור מבחוץ של השביל שמוביל את חדר האוכל .
אני שוכבת לצד עם הגב לחלון , אני בוהה בפתק שמונח על שידת הלילה שלי , שהוצאתי מקודם מהגקט שלי .
זה הדבר האחרון שאני זוכרת לפני ששקעתי בשינה עמוקה .