דחיפה אחת למים

פרק 22- אוליביה

כל כך פחדתי לדבר איתו .
להסתכל בעיני הדבש האלה ולהיכנע לו ולספר לו הכל , זה היה אסור לי .
אז הפתרון היחיד שיש לי הוא לברוח ולהתחמק כמו ילדה קטנה שרודפים אחריה , במקום לדעת לעמוד על שלי .
אני צריכה לעבוד על זה ,.
רק עוד כמה ימים ואז אני אדבר עם דין .
המשפט הזה חוזר בראשי בכל פעם כשאני נזכרת ברגע שמבטו פגש בי מקצה המסדרון .
הלב שלי רטט מלהט , פחד , רגש ...
וגם חרדה .
בכל זאת למה הוא רודף אחריי? אני הרי עוד אחת מהבחורות שהוא נישק וזרק , לא?
הוא הוכיח את זה כשרקד עם ג׳ייס במסיבה ובכלל לא טרח להסתכל אם עוד נשארתי בחדר , אחרי כמה שעות הוא בא לחדרי באמצע הלילה .
וכמובן איך אפשר לשכוח את זה שהוא לא הפסיק לדפוק על הדלת שלי כדי שאפתח לו ונוכל לדבר , אבל כשלא הייתי מוכנה הוא הלך לשתי דלתות מחדרי וניסה לשכב עם אותה אחת שרקד במסיבה .
אני כל כך כועסת עליו , למרות שאנחנו בכלל לא יוצאים ולא התחייבנו לכלום ... הניצוץ שנדלק כל פעם מחדש שמבטינו נפגשו אומר משהו אחר לגמרי...
אני רוצה לנשק אותו ולהרביץ לו באותו הזמן , זה הגיוני?
עכשיו , ישבתי בגן הורדים לבד , בשעת ארוחת הצהריים -כרגיל .
הפעם על חלקת דשא קטנה מתחת לעץ גבוה וגדול .
רוח ליטפה את פניי .
נשענתי על גזע העץ העבה וקראתי את ספרה החדש של מייה לוין . סופרת שאני מאוד אוהבת שכותבת על חייה האישיים .
הבטן שלי התחילה לקרקר , אך ללכת לחדר האוכל במחשבה שאולי אתקל בדין ...
עדיף לי כבר לגווע ברעב .
למרות שכשאני חושבת על ההתנהגות שלי בימים האחרונים , זאת ההתנהגות שהכי לא מתאימה לי .
אני תמיד נלחמת ויודעת לעמוד על שלי , אז למה אני מסתתרת כאילו עשיתי איזה פשע ואני מפחדת שיתפסו אותי .
כשהמחשבה הזאת עולה לי בראשי אני לא חושבת יותר מדיי , הכל קורה כל כך מהר ואני כבר על הרגליים בדרך אל חדר האוכל , אחרי שסגרתי את הספר והחזרתי את מגפי העקב שלי בחזרה אל רגליי .
ההליכה שלי נעשית מהירה , וגם מחשבותיי .
דין הוא האפס כאן , הוא זה שצריך להתבייש ! לא אני .
אני אומרת לעצמי .
הוא זה שמתחנן שאענה לו ואחר כך הולך לבנות אחרות .
ברור שהוא הולך לבנות אחרות , את כל הזמן דוחה אותו. קול אחר אומר בראשי .
אתם בכלל לא ביחד , אתם בקושי מכירים !
מתווסף עוד קול .
פשוט דיי ! הלוואי והייתי יכולה להשתיק את הקולות האלה בלחיצת כפתור .
החיים היו טובים יותר בלעדיהם . לגמרי יותר טובים .
הגעתי אל הדלת הגדולה שמובילה אל חדר האוכל .
מבחוץ עמדתי בגב זקוף וראש מורם , אך מבפנים הייתי צריכה לשכנע את עצמי כל כך הרבה פשוט לא לקום ולברוח כמו שאני רגילה לעשות כשאני לא רוצה להתמודד עם משהו .
טוב , זהו זה , אני נכנסת .
צעד אחד ועוד צעד , המבט נשאר קדימה , אני נושמת עמוקות אך מנסה שלא יראה בולט .
אני רואה בזווית העין שולחן ריק ויחסית רחוק מכולם ,
אני מתקדמת לכיוונו ואחרי הליכה של כמה שניות , כשבפנים זה מרגיש כמו שעה , אני מגיעה אל המקום .
אני מניחה את התיק שלי על הכיסא כדי לסמן לאנשים שמישהו יושב במקום הזה וניגשת אל המזנון כדי לקחת אוכל .
היום בתפריט בשר ועוף , תפוחי אדמה ואורז וכמובן גם שמזנון הסלטים פתוח .
אני לוקחת קצת מכל דבר , ומסתובבת כדי לחזור למקום .
במבטי אני רואה חבורת בנים שהתיישבה בשולחן שתפסתי לעצמי .
נהייתי חמה מבפנים ולא בקטע טוב .
עכשיו לנסות להתמודד איתם? אחת מול ארבעה ?
קטן עליי .
אני מגיעה אל השולחן עם מגש האוכל שלי ומניחה אותו בעוצמה חזקה אך לא מדיי .
כל תשומת הלב מוקדשת לי .
״אני חושבת שתפסתם לי את המקום״ אני נועצת מבט באחד מהבנים עם השיער הקצוץ .
״מה גורם לך לחשוב ככה?״ מגחך אחד הבנים , נראה שהוא הכי צעיר מבינהם בגלל הגובה .
״כשמישהו שם את התיק שלו על הכיסא זה אומר שיושבים פה , עד כדי כך אתה קשה הבנה?״ אני מרימה גבה .
״את רואה פה תיק?״ שואל אחד הבחורים ששיערו בצבע בלונדיני .
אני מחפשת את התיק שלי , היכן שהנחתי אותו ממקודם אך הוא לא היה שם .
״מחפשת את זה?״ הבחור שגיחך מקודם הוציא את התיק שלי ממתחת לשולחן .
״תחזיר לי את זה״ , ניסיתי לקחת את התיק מידו אך הוא מסר את התיק אל הילד הבלונדיני בצד השני של השולחן.
״תמצצי לי קודם ואז תוכלי לקבל את התיק בחזרה״ אומר המנהיג שלהם , הבחור המגחך .
כל הבחורים מתחילים לצחוק , אבל אני לא נותנת לזה להשפיע עליי , לפחות חיצונית .
״אני מעדיפה למות מאשר לגעת בך חתיכת מטומטם״ .
״איי איי איי... חבל״ חיוך מרוח על פניו .
״וואו לא פלא שאף אחת לא נוגעת בך , גם היופי וגם האופי , שניהם מכוערים״ . אני מחייכת בחזרה בחיוך מאולץ .
פתאום אני מרגישה יד על גבי התחתון , מה שמבהיל אותי וגורם לי לזוז מהר הצידה ולהסתכל אחורה .
״מה זה , מה קורה כאן?״ דין מושך אותי בחזרה בעדינות כשמבטי עדיין פונה אל חבורת הבנים הדוחה .
אני מרגישה את חום גופו על גופי . הוא נצמד אליי אבל לא יותר מדי , אגודלו מלטף את גבי התחתון במעגלים .
המעשה נותן לי ביטחון ולרגע אני שוכחת מכל הכעסים שלי עליו ועל הבנים שלידי .
״לא קורה כאן שום דבר״ אומר הילד עם השיער הקצוץ .
״קדימה תביא את התיק לפני שאני מגישה עלייך תלונה למשטרה , מדווחת להנהלה והורסת לך את כל האופציות להתקבל לקולג׳ ״.
חיוכו דעך , הנה זה בא הניצחון .
אני חוטפת ממנו בחזרה את התיק ומסתובבת להסתכל על דין .
השיער המבולגן שלו גלש על פניו , ופתאום כל מה שרציתי היה להעביר את ידי בשיער היפיפיה הזה .
הסצנה של ג׳ייס צורחת במסדרון מבזיקה אל ראשי ותחושת הכעס חוזרת ובגדול .
אני פונה אל היציאה מחדר האוכל בידיעה שגם נתקלתי בדין וגם לא הספקתי לאכול .
יש יותר חרא מזה?