דחיפה אחת למים

פרק 18 - דין

היא בכתה .
היא מיררה בבכי .
והיא לא נתנה לי לעזור לה .
זאת פעם ראשונה שאני רואה את אוליביה במצב הזה .
כשראיתי אותה רצה מהר וכמעט הורגת כמה אנשים על הדרך , הייתי חייב לבדוק מה קרה .
וכשסוף סוף הצלחתי להבין לאן היא רצה ,
למקום שבו הכל התחיל - האגם .
שמעתי אותה .
ואני יכול להישבע ששמעתי קול שבירה של חלק מהלב שלי שהתנפץ לרסיסים קטנטנים.
ניסיתי לעזור , שאלתי , נגעתי אך כל דבר קיבל סירוב .
לא אשקר , השאגות שלה הבהילו אותי כל כך .
היא צרחה עליי ללכת ,
אבל לא רציתי .
רציתי להישאר ולחבק אותה .
רק לחבק ולהרגיע .
אבל אני לא יכול להכריח בן אדם לדבר אליי , במיוחד שהוא במצב כזה נסער .
״אני לא צריכה את העזרה שלך!״ היא צרחה שוב .
אל תלך דין.
אל תעשה את זה .
תישאר ותעזור .
היא צריכה אותך .
הסתובבתי והתחלתי ללכת .
עם תחושת חרטה גדולה ורצון לרוץ בחזרה ,
נמנעתי .
נמנעתי מלעזור לבחורה שהורגת אותי בכל פעם מחדש כשאני נמצא איתה באותו החדר .
ואני כל כך כועס על עצמי .
מרגיש כאילו ידיי כבולות .
הדבר היחידי שעודד אותי זה שאתן לה להירגע ונוכל לשבת לדבר על מה שקרה אתמול בלילה .
אני אמנם לא זוכר הרבה .
אני זוכר שג׳ייס ניסתה כל הערב לגרום לי להזדיין איתה ,
אני זוכר שאוליביה הסמיקה ממשהו שאמרתי לה אחרי שראיתי אותה שם במסיבה ,
ואני זוכר שגם פגשתי אותה אחר כך , ושהיא אמרה שאנחנו נדבר כשאני אהיה פיכח ולא שיכור מהתחת ...
אם זה מה שאני זוכר נכון .
הקטע הוא שאני יודע שהיה עוד משהו ואני לא זוכר מה .
אני לא זוכר מה הייתה הסיבה שדפקתי לה בדלת .
עוד משהו שאני לא זוכר זה אם קרה משהו ביננו .
אם פגעתי בה או עשיתי משהו שהוא לא בסדר .
אני חייב לוודא את זה איתה .
כי רק מישהו אחד מאיתנו היה במצב נורמלי ומה שבטוח , זה לא היה אני .
כשחזרתי אל המקום שבו שיחקתי מקודם בכדורגל עם חלק מהחברים שלי , הם כבר לא היו באותו המקום .
כבר לא היה לי מצב רוח בכלל .
התכוונתי במילא לישון כדי להעביר את ההאנגאובר שעדיין הייתי בו קצת , אז פשוט המשכתי ישר אל עבר המעונות .
כשהגעתי למסדרון , דלת חדרו של איידן הייתה חצי פתוחה .
נכנסתי לשם ומצאתי את איידן , לייה וליאם .
כולם על אותה המיטת וחצי השברירית והישנה .
לייה בין רגליו של איידן וליאם לידם ,
השניים משחקים בפלייסטיישן ולייה מצלמת תמונות מזווית ממש לא מחמיאה שלה ושל החבר שלה .
״דין!״ ליאם הסיט את מבטו ממסך הטלוויזיה שהיה לאיידן בחדר אל עברי .
״איפה היית גבר?״ איידן שאל ולעומת ליאם , הוא לא הסתכל עליי בכלל .
״המשחק התחיל להיות משעמם״. שיקרתי באדישות והתיישבתי על הכיסא שליד המיטה .
״תסגור את הדלת״ לייה עשתה בדיוק כמו חבר שלה ולא הזיזה את מבטה מהטלפון שלה .
אלוהים . אם הייתי יכול לצרוח עליה הייתי עושה את זה ממזמן כבר ...
אבל לא צועקים על נשים .
או מרימים עליהן יד .
ככה חונכתי .
במקום זאת נעצתי בה מבט נוקב וקמתי לבסוף לסגור את הדלת .
וכמובן שום תודה לא קיבלתי .
כמו תמיד .
הסתכלתי על משחק הכדורסל שהשניים שיחקו , אך בפנים רק חשבתי על דבר אחד .
יותר נכון על מישהי אחת .
אוליביה .
הלוואי ויכולתי לדעת מה קרה לה .
הלוואי ויכולתי לעזור לה .
והמחשבה של האם מישהו פגע בה?
הורגת אותי .
עוד יותר הורג אותי שאני מפחד שזה היה אני שפגע בה .
לעזאזל .
עברה כבר שעה ועדיין לא הוצאתי מילה אחת מאז שהתיישבתי על הכיסא הזה .
מדי פעם לייה התנשקה עם איידן והסיחה את דעתו , מה שהיה טוב עבור ליאם ולפעמים הם הגיעו לשלב קצת מחריד יותר והפעם ליאם עצר את זה עם כריות באוויר .
ואני שתקתי ולא הגבתי .
ואף אחד לא שם לב .
מרגיש שהם באמת שכחו שאני שם בחדר .
הרגשתי קצת כמו רוח רפאים בחבורה הזאת .
אבל המחשבה של להיפרד מהם או לעזוב אותם הייתה הדבר הכי מפחיד שיכולתי לחשוב לעצמי .
לכן הדחקתי אותה ושמרתי אותה סגורה טוב טוב באיזשהי מגירה בראשי .
כבר התחיל להימאס לצפות בהם ,
וכמה שרציתי לישון ....
קמתי וניגשתי אל דלת חדרו של איידן .
לפני שיצאתי הסתכלתי עוד פעם אחת על האנשים שכנראה בלעדיהם הייתי בודד לגמרי .
לא צלע שלישית או רביעית .
הייתי צלע אחת .
בלי לומר שלום או ״אני הולך״ , טרקתי את הדלת ונשארתי לבדי במסדרון השומם.

אוליביה -
התעוררתי מרטט הטלפון שלי שנמצא בכיס האחורי של מכנסי הג'ינס שלי . כשפתחתי את עיניי שכחתי לרגע איפה אני נמצאת . וכשנזכרתי הכל היכה בי .
חרדה .
התקף חרדה .
בכי .
הרבה בכי ...
צעקות ,
דין .
הרטט נמשך ונמשך .
הוצאתי אותו מהכיס ושמה של אמה הופיע על המסך .
לחצתי על הכפתור האדום וניתקתי לה .
כשמסך הבית שלי נפתח ראיתי 7 שיחות שלא נענו מאמה , כנראה שבאמת ישנתי חזק והרבה כי השעה הייתה כבר 17:30 אחרי הצהריים .
בשעה אחת עשרה בבוקר , עצמתי את עיניי מרוב העייפות שאחרי הבכי של אחרי התקף החרדה .
התרוממתי למצב ישיבה והתבוננתי בברווזים ששוחים באגם .
הכל היה שקט כל כך .
זאת אחת מהסיבות שאני כל כך אוהבת את האגם .
אף אחד כבר לא מגיע לפה יותר כמעט ,
יש את השקט והשלווה שאי אפשר למצוא בשום מקום אחר כאן בפנימייה .
קמתי לאט מהרצפה וניערתי את עצמי מכל הדשא שנתפס על הבגדים שלי .
הלוואי והייתי יכולה ככה לנער את החיים שלי ממני . מעצמי .
התחלתי ללכת לכיוון המגורים אך עשיתי עיקוף כדי שאוכל להיכנס מהכניסה האחורית של הבניין ולא מהכניסה הראשית .
אין מצב שאני נתקלת באנשים עכשיו .
כשהגעתי אחרי הליכה של עשר דקות פתחתי בשקט את הדלת ובדקתי שאין אף אחד בסביבה .
נכנסתי בשקט לבניין וסגרתי את הדלת , התקדמתי אל עבר המדרגות ועליתי 2 מדרגות אחר 2 מדרגות , מהר ככל האפשר .
רק לא להיתקל במישהו .
פניתי אל המסדרון שבו נמצא החדר שלי .
הכל היה כל כך שקט .
הרגליים שלי הגבירו את קצב מהירותן ,
לא יכולתי להירגע עד שאגיע לחדר שלי .
כשסוף סוף הגעתי אחרי מסע שהרגיש לי כמו כמה שעות .
נחתתי על מיטתי ונשכבתי על הצד .
אני מנסה לעכל ולעבד את מה שקרה קודם ,
ההרגשה של המחנק , העולם שמסתובב ...
כל הדבר הזה שנקרא התקף חרדה .
אני וחרדות מכירים המון שנים אבל לא זכור לי שהיה לי התקף חרדה כזה , אף פעם .
עם כל ההרגשה של העולם שסוגר עלייך .
והבכי שפתאום הגיע ,
אני שונאת את עצמי על זה .
אני כל כך שונאת את עצמי ואת העובדה שהרשתי לעצמי לבכות .
אני כועסת על עצמי שנתתי לעצמי להתפרק .
אני כועסת על עצמי שצרחתי על דין , זאת פאקינג לא אשמתו .
ועכשיו , איך אני אסביר לו את מה שקרה?
אם הוא ידע מה עובר עליי , הוא יברח .
יתרחק ממני כמו מאש .
אסור שהוא ידע מה עובר לי בראש .