פרק 54. אהבת אחים.

168 5 0
                                    

*ממולץ לקרוא את הפרק הקודם כדי להזכר ואז להתחיל קרוא פרק זה.

נקודת מבט און:
צחוקה של דולורס מתגלה שעוברת דרך כולם, ״בשביל לקבל אותי אתה מחזיק את כל האנשים האלה?״
״כן דולורס, את הבת שלי ואותך אני עוד יכול להעביר לצד שלי! לא כמו אחיך שפוגע בעצמו!״ דייגו יורה בכעס לכיוונה ופרצופו נהייה אדום מאי פעם.
״אני אלך איתך רק בתנאי שעכשיו אתה משחרר את כולם, אחרת יש כאן מספיק חיילים שמחכים להוראה שלי.״ דולורס עונה ללא פחד שנמצאת מרחק נשימה ממנו ומשלבת את ידה על החזה שלה בחיוך ערמומי ובלתי מנוצח.

חיילי דייגו גם מוצאים את כולם באופן מסודר ומהיר ככה שתוך שתי דקות לא נותר איש, אבל ליד אבי נמצאת הקופאית כבת ערובה. ״אז לאן הולכים?״ קולה של דולורס נשמע בשאלה מתעניינת ואני מתחיל להבין שמשהו מתוכן ומוזר קורה כאן.

״מקסיקו״.

פאק המקום הזה רודף אותנו כמו לא יודע מה.
״לא דולו את לא הולכת לשום מקום!״ אני צועק ומשתיק את הקולות בראשי. עם כמה שאני סומך עליה ועל האחים אני לא מוכן לוותר כזה מהר.

״און, אני אוהבת אותך ואתה אחי הגדול, אני מודה לך על הכל וגם לאמא זה שלי סתם אותי לפעול ולא לפחד ואני מי שאני בזכותכם אני מבטיחה לך שהכל יהיה בסדר הוא בסך הכל אבא שלי וחשבתי על זה הרבה אולי בעצם הוא כן רוצה לשנות את היחסים בנינו ולהשלים לי את מה שפספס״ דולורס שוכפל בחיוך עצוב ועיניים אדומות. מתקרבת להעניק לי חיבוק   ״הולך להיות לי כיף״ היא לוחשת באוזני משחררת ושעייננו נפגשות מוסיפה קריצה שלא מביישת תוכנית של הFBI. אני נשאר במקומי חסר מילים לא יודע איך להגיב אבל אז דולורס נותנת נאום גם לאישתי, דאבי.
״דאב אני מאחלת לך לידה קלה, תהני ממנה זאת הילדה הראשונה שלך, תמיד תזכירי לנסיכה שאני חושבת עליה ואוהבת אותה גם אם היא לא תזכה להכיר אותי״ דולו שופכת והפעם דמעות יוצאות מעינה וקולה נשבר לרסיסים נראה כאילו זה המעמד הכי קשה שהיה לה אי פעם. כולנו מתחבקים ובוכים, לפחות אני בוכה באמת כי אני פאקינג לא מבין מה קורה.

״אני אוהבת את כולכם, תגידו למשי כפיר והבנים שאני אוהבת אותם עד עמקי נשמתי ושאני מתגעגעת מעכשיו. לא אפסיק לחשוב כל כולכם לעולם גם עד נשימתי האחרונה.״ היא אומרת והולכת מצטרפת לקבוצה של אבי וחייליו.

הסופר ריק מאדם, נשארנו רק אני ודאב. כל המדפים הפוכים ומצרכים רבים זרוקים על הרצפה. מה היה פה עכשיו אני לא יודע המוח שלי לא מצליח להגיע לרגש או מחשבה מסוימת אני עדיין בתוך האירוע.

אני מתחיל לדמוע שהרגש מגיע אלי ודופק על דלתות חדרי ליבי, מבין מה קרה כאן ואיזה טעות עשיתי שלא נלחמתי על אחותי הקטנה. זאת שנשביתי שאגן עליה בידיים שלי, מכוון את מבטי אל דאב ורואה אותה עומדת ובוהה בנקודה מסוימת ברצפה. מתקרב אליה ומחבק אותה מאחור, מצמיד אותה לגופי
נהנה ממגע גופה לפחות היא כאן איתי אז אני בטוח בכל כולי שהכל יהיה בסדר.

היא מניחה את ראשה על כתפי ומתחילה לצחקק בעדינות, ״מה?״ אני שואל בתמימות והיא מחייכת חיוך מוזר ועונה ״כלום״ ומושכת בכתפה מסתובבת לחבק אותי.

״שמעתם??״ אני שואל את משי והבנים בלחץ שאנחנו נכנסים לבר והם יושבים סביב אחד משולחנות הבר. נראים מרוכזים קרים ונחושים. ״יש מישהו שלא שמע?״ משי שואלת באנחה וייאוש מרימה את עיניה אלינו ושולחת יד לכיוון המסך שמראה על האירוע שקרה.

אושר בכאבWhere stories live. Discover now