פרק 36. סיוט לילי

211 9 0
                                    

נקודת מבט און:

״און״
״און?״ קולה של דאבי נשמע, והיא מלטפת את פניי ואני מסתובב אליה לא מבין מה קורה סביבי.

״הכל בסדר? כמה זמן אתה כבר ישן?״ היא שואלת בעדינות, ״מה השעה״ אני שואל בבלבול מנסה להזכר מה קרה
״שש וחצי בערב״ דאב אומרת אחרי כמה שניות

שש וחצי בערב מה לעזאזל, אני קם מהמיטה במהירות וניגש למטבח, פותח את המגירה והטלפון לא נמצא שם

״דאב ראית את הטלפון שלי אולי?״ אני צועק לעבר החדר
היא לא עונה ואני רץ במהירות לחדר ״דאב״ אני שואל שאני לא מוצא אותה בעיני, ״דאב״ אני צורח בקול חוזר חזרה לסלון ואז מבחין בה ליד הדלת

היא מחזיקה סכין ביד אחת ואת הטלפון ביד השניה, ״מחפש משהו״ היא שואלת בערמומיות ומצחקקת

״אוו אולי אתה מחפש את כפיר כדי להתעדכן מה קורה עם דולורס״ היא אומרת ומתקרבת אליי משחקת עם להב הסכין באצבעותיה

אני מסתכל על הטלפון מונח על האי ומחשב איך אוכל לרוץ אליו מהר ולברוח ממנה, אבל מאוחר מידי היא מקרבת את הסכין לגופי והולכת סביבי

״אל תדאג און אם היא מספיק חזקה היא תשרוד את זה״ דאבי אומרת ואני מתחיל לחוש ערפול כבד, מנסה לצרוח אבל לא יוצר לי קול. אני מזיע בכל גופי ודפיקות הלב שלי עולות

״מצטערת על זה ארוסי״ דאב אומרת ותוקעת את הסכין עמוק בבטני. אני לא מצליח אפילו להגיב אני פשוט מתחיל להשתעל דם לפני שעיניי נעצמות אני רואה אותה עומדת ומלקקת את להב הסכין

צרחה נשמעת לידי ואני מתעורר בחדות, מבין שזה היה כלום, כולי מתנשף ואני מזיע. אני יושב על שפך המיטה ומבין שזה אמצע הלילה זה היה רק סיוט נוראי

דאב כאן לידי והיא נראת שלוה ורדומה עמוק בשינתה
אני ניגש אל הסלון ומדליק את הטלווזיה, פותח את המגירה במטבח ומוציא את הטלפון. יוצא למרפסת לנשום קצת אוויר

״היא פאקינג לא כאן״
״אני נשבע לך און שאני אבוא להרוג אותך״
״און״
״אתה פאקינג תענה לי אתה לא יכול לסנן אותי״

כל ההודעות האלה נשלחו מכפיר. למרות שזה אמצע הלילה והוא בטח ישן אני מחליט להתקשר אליו

״איפה היית״ קולו של כפיר נשמע אדיש, ״אתה לא ישן?״ אני שואל אותו בבלבול, ״איך אתה רוצה שאני פאקינג אשן היא לא בבית הקודם שלכם ולא באיזור גם לא אבא שלכם העקבות של שניהם נעלמו״ כפיר עונה מבעד לטלפון ואני שותק

״תגיע לבית שלנו אני יודע איפה היא״ אני אומר ומנתק.
רץ לחדר להתלבש, מנשק בעדינות את שפתיה של דאב, יוצא ונועל אחריי.
______________________________

אני יורד מהאופנוע מול הבית הקודם שלנו, רואה את כפיר שמתקרב אלי ומזג גופו נראה רותח. כפיר מכניס אגרוף לפניי ואני מועד וכמעט נופל ״אני מניח שזה מגיע לי״ אני אומר ומחזיק את מקום הכאב

״אל תניח, זה פאקינג מגיע לך״ כפיר אומר ומשחרר את ידו,
״מה התכניות שלך״ הוא שואל לאחר דקה ארוכה של שקט

אני פורץ את דלת הבית ומדליק את האור. מזהה את הבית הפוך לגמרי, ״היינו כאן אמרתי לך אין פה כלום״ כפיר אומר מאחוריי אבל זה לא משנה את דעתי שאני רואה שהספה לא במקומה

״אולי הזזתם את רוב הבית אבל בספה לא נגעתם״ אני אומר ומחייך חיוך טיפשי ניגש לספה ומחפש עם ידי את האקדח של דולורס

״מה אתה עושה״ כפיר שואל בהרמת גבה שהוא נמצא מעליי, ״היא הייתה כאן והקדימה היא לקחה את האקדח שלה״ אני אומר וקם חזרה על רגליי מנקה את האבק ממני

״תתקשר אליה״ אני מצווה על כפיר שעדיין לא מבין מה אני עושה, אבל הוא לא מתווכח הוא מתקשר. שאנחנו יוצאים מהדירה אני מתקדם בשקט לכיוון החוה

פתאום שנינו מבחינים באחד מהרכבים של כפיר ושומעים צלצול טלפון קטן מהקראוון שמול הבית שלנו,
״השכנים שלכם חטפו אותה, אני לא מבין״ כפיר אומר מאחוריי

״לא אבל דולורס בהחלט נהנת שם, דודה שלי גרה שם והבת שלה היא החברה הכי טובה של אחותי״ אני אומר ומתקרב לדלת

״אז נכנסים?״ כפיר שואל ואני מהנהן.
שנינו דופקים על הדלת כמה דקות אך אין תגובה

״אתה בטוח שהיא פה״ כפיר לוחש ואני מסתובב רואה אור קטן מבצבץ מתוך האורווה.

״בטוח זאת לא מילה״ אני אומר ומתקדם לכיוון האור.

אושר בכאבWhere stories live. Discover now