אושר בכאב

פרק 2. קרע בחולצה שחורה

נקודת מבט דולורס:

אני פותחת את עיניי בתקווה שהכול היה סיוט,
אבל הלוואי אני שוכבת במיטה עם בגדי העבודה מאתמול כל הכרית עם כתם רטוב מבינה שביכיתי הרבה.

אני לא מסוגלת ללכת להלוויה שלה ולהגיד לה להתראות, כי אני יודעת שזה יהיה לתמיד.
כלום לא עובר לי במוח הכול פשוט מסך שחור, הלוואי וברגע הזה אמא שלי תכנס לחדר ותחייך אליי.

אבל לא, און נכנס לחדר שהוא בבגדים שחורים
ובצווארון חולצתו קרע, הוא לוקח את ידי ומורה עלי לשטוף פנים

״קדימה דולורס זה קשה אבל צריך לעשות את זה״ הוא אומר בעצבות ומנסה לשמור על קור רוח, משחק את עצמו כאילו הוא לא מתפרק עוד שניה אבל הוא חייב להעמיד פנים מולי, ״אני קמה״ אני מגמגמת בעצב

אני עומדת מול הראי בחדר האמבטיה מסתכלת אל תוך אישוניי עיניי ורואה חלל ריק, כל מחשבה או רגש נגמרו אפילו הדמעות כבר לא נמצאות בעיניי רק פנים נפוחות ושיער מבולגן.

לובשת חולצה שחורה ארוכה דקה בהתאם למזג האוויר הקריר ומכנס טייץ שחור את שיערי אספתי לקוקו נמוך ועל ראשי חבשתי כובע,  לוקחת שאיפה עמוקה מסתכלת על עצמי בראי מחזיקה בכל כוחותיי לא להשבר וקורעת קרע בחולצתי.

אני ניגשת אל הסלון עם קו ישר בשפתיי כל כך חסרת אכפתיות ורגש כרגע, לוקחת את משקפי השמש שלי ויוצאת לרכב.

שאנחנן מגיעים אני רואה את כל משפחתה של אימי וחברים קרובים אלינו מנסים לנחם, זה לא באמת עוזר אבל נחמד מצדם. יושבת באחת מהכיסאות האחרונים ומביטה אל עבר הים שברקע וביחד איתו עיניי מטשטשות את ארון קבורתה של אימי ובו היא נמצאת כשראשה מציץ קצת החוצה.

ריקניות לא מוסברת הרצון להעיר אותה ולצרוח עליה שתקום, תתעור שזה לא בסדר שהיא משאירה אותנו ככה מאחור, אבל כל הצעקות הפחד הכעס העצב נמצא בתוכי משתולל בפנים
הרוח מלטפת את עורי החלק ומזיזה מעט את שיערי מייבשת את עיניי האדומות.

און עולה להספיד אחד אחרון לפניי, כל מילה שלו אני מחסירה פעימה, האוויר כמעט ולא מצליח לחדור לתוכי.
הוא מסיים בדמעה או שתיים שמנסה להחזיק את עצמו כל הזמן בצפייה בי אני מתרוממת מהכיסא לעבר המיקרופון.

אני עוברת בין כל מי שיושב בשורות הראשונות, אפילו לא מרגישה שאני הולכת כאילו אני מעין מרחפת
אבל מגיעה אל הבמה הקטנה עם המיקרופון כדי לומר לה שלום בפעם האחרונה בחיים שלי

בלי שום דף בידי, רק הלב.
הדממה הורגת אותי מבפנים, הרוח מתחילה לנשוב קצת יותר חזק אני מביטה שניות אחדות אל עבר הים ופותחת את פי.

''אמא שלי, כולם עלו להגיד כמה היית ומי היית ולמה ואיך הם מוקירים לך על כך תודה, אבל אני לא באתי להגיד לך את זה'' אני אומרת ומחזיקה בכל כוחי את הקול שעומד להישבר
''אני לא רוצה לומר לך שלום אמא, אני יודעת כמה הוא יהיה האחרון אני רק רוצה להגיד לך''

אני לוקחת נשימה עמוקה עוצמת עיניים מנסה להתגבר על הבכי והגולה בגרון, שאני פותחת אותן הן כבר מלוכלכות בדמעות לגמרי ''שאני אוהבת אותך'' אני כבר לא מצליחה להילחם בבכי או בכאב הקול שלי מרוסק ואני מחזיקה בחוזקה בצידי המעקה

''אני לעולם לא אשכח שאת כאן, לעולם לא אשכח אותך מה שאת בשבילי, את החברה הכי טובה שיכלתי לבקש בכל החיים הלב שלי כואב. אני יודעת שאת כאן אמא מאחוריי מחבקת אותי.''

אני בוכה בקול חזק יותר ומנסה להיכנס לאיזון ''אבל אני יודעת שזה לא פיזי, בבקשה אמא בבקשה תגידי לי שזה לא אמיתי שזה חלום, אני אלחם כל מלחמה אם צריך רק בשביל שאני אדע שאת לידי שאת חיה, תתעוררי אמא''

אני יורדת במהירות לא מצליחה לנשום בכלל רק מרגישה חור גדול בליבי און תופס אותי בזרועותיו השריריות ועוטף אותי לתוך חיבוק. הבכי לא מפסיק הלב כבר לא עובד

אני מתייפחת לתוך חזהו, החולצה שלו כבר רטובה לגמרי אבל איך אפשר לשחרר מאדם האחרון שנשאר בחיים שלך, שאת לא יודעת אם תשחררי מכאן מה יקרה.