אושר בכאב

פרק 22. סכין בצוואר

נקודת מבט דולורס:

כפיר והבנים במהלך כל היום לא הקשיבו שביקשתי מהם לבוא איתם לאבי. הגיע שעת הערב בה הם מתכוננים ליציאה, ״לאן את הולכת דולורס״ כפיר שואל מאחוריי,

״לחדר זה לא שאתם בדיוק מאפשרים לי לצאת לאנשהו הערב״ אני אומרת ומסובבת את ראשי בגלגול עיניים וממשיכה לעלות במעלה המדרגות חזרה לחדר השינה שלנו.

אני נכנסת לחדר הארונות ובתוך שניות מחליפה בגדים. אני לובשת בגד גוף שחור כזה שהריץ׳ רץ׳ שלו לא נסגר עד הסוף ונותן מחשוף קטן בחזה, מכנס עור שחור צמוד, מגף שחור ומחמיא.

שיערי אסוף לקוקו גבוה ומתוח, אני לוקחת גם את המעיל חום עור משופשף שלי שבגבו יש כיס המיועד לאקדח.

אני הופכת במהירות כל פינה בחדר כדי למצוא אקדח לשים במעיל, מצאתי ממש מתחת לכרית שלו ״כמה נורמלי״ אני ממלמלת לעצמי בחיוך ודוחפת לכיס המעיל.

דפיקה קטנה נשמעה על הדלת ואני משתחלת במהירות למיטה מתחת לשמיכות, ״כן״ אני עונה בלחש וכפיר פותח את הדלת בעדינות ומתקרב אליי,

״אני יודע שאת ממש רוצה להגיע אבל אין שום סיכוי שאתן לך להסתכן ועוד אצל מי שרוצה לנצל אותך״ הוא אומר ומנשק את שפתיי קלות, ״בסדר כפיר תהנו שלחו תמונות או משהו״ אני אומרת בשעמום וגלגול עיניים.

״את תפסיקי עם הגלגול עיניים הזה״ הוא אומר אבל חיוך מתפרץ בפניו שאני מגלגלת לו עיניים שוב וחיוך עולה על פניי למרות שאני מנסה להשאר רצינית.

״את תשארי עם טוני הערב הוא בבית לכל מה שתצטרכי ואם קורה משהו שלא נראלך במקום את ישר מתקשרת אליי, מובן״ כפיר אומר ספק שואל ואני מהנהנת. אם הוא רק היה יודע איזה מה הולך אצלי בראש.

הוא מנשק אותי שוב ויוצא מהחדר, אני מחכה מספר דקות ארוכות שאני מבחינה בחלון המסדרון שהם יצאו לגמרי מהאחוזה אני יורדת למטה לכיוון טוני.

טוני הוא שומר הראש שלי שהבנים לא בסביבה, כמו בייביסטר פשוט של ילדה בת 23 שאבא שלה רוצה להרוג אותה והוא הרג כבר את אמא שלה והוא בטוח בעצמו שהרג גם את בנו, אחי און.

״טוני״ אני שואלת לשמו שאני רואה אותו יושב דרוך מול הטלוויזיה, הוא מסתובב אליי ומהנהן אפילו לא חתיכת חיוך, אני עומדת שם דקה נוספת ואז שואלת בנחמדות ״כוס מים קרים?״, ״שיהיה״ הוא אומר בקור.

״בבקשה״ אני מניחה את כוס המים על השולחן ומתיישבת לידו, הוא כל כך שקוע במסך שמשדר תחרות אגרוף.

״בוא נעשה עסק״ אני אומרת בקול ערמומי וחיוך רחב תוך כדי שאני מצמידה לו סכין לצוואר, ״מ- מה״ הוא ממלמל בחוסר הבנה, ״אתה תיתן לי ללכת ואתה לא תספר כלום לבנים או שאני אהרוג אותך ואלך״ אני מציבה לו תנאי.

ומורידה את הסכין, לא עוברת שניה ואני מצמידה אותה שוב לצווארו ״ואל תדאג אני מסוגלת להרוג״ אני מוסיפה וחיוכי גדל יותר שהוא מהנן בפחד.

גם אם הוא יתקשר עכשיו לכפיר זה לא אכפת לי אני כבר הספקתי להגיע לרכב תוך שניות.

״נסיעה טובה״ אני אומרת באנחה של שמחה ומתניעה את הרכב. אני נוסעת כמו משוגעת על הכביש, נוסעת במהירות מטורפת לנסות להגיע לפני הבנים, עוברת באדום, ומסכנת הולכי רגל במעבר חציה. לא מורידה את הרגל מהגז.

אחרי 20 דקות אני מגיעה אל הבניין, אני בוהה כמה שניות דרך החלון ויוצאת מהרכב. טורקת את הדלת ורצה לכיוון הבניין מנסה להסתתר מכמה מאבטחים ששייכים כנראה לאבי

לוחצת מליון פעם על כפתור המעלית ומחכה בחוסר סבלנות. ״נווו, נו כבר״ אני ממלמלת לעצמי שאני בלחץ מטורף ״כמה זמן המעלית הזאת״ אני ממשיכה לומר ולוחצת בחוזקה על הזמזם.

״מי עיצבן אותך ככה״ גבר נאה וגבוה שואל אותי וקולו משדר לגלוג, אני אפילו לא מתייחסת וממשיכה לזוז מצד לצד במקומי.

״את מתכוונת לענות לי״ הוא אומר ומושך את ידי, אני מסובבת את ראשו אליו ומשדרת לו מבט של רצח. אני מסתכלת עליו והוא עליי שהוא אוחז בידיי, המעלית נפתחת ואני מתעוררת מהבהייה שלי.

נכנסת במהירות למעלית והוא אחרי, לא עוברת שניה ואני קולטת שגם הבנים נמצאים במעלית וכפיר עוד רגע לוקח אותי בעצמו חזרה הביתה.

ארבעתנו עומדים בשקט ובחוסר נוחות אף אחד לא יודע מה להגיד, אני מאמינה שאם לא היה משימה להרוג את אבי כרגע מזמן הוא היה רוצח אותו בתוך המעלית.

שדלת הקומה השישית נפתחת הבחור שהחזיק בידי יצא מהמעלית וקרץ לעברי, נופפתי לו עם ידי לשלום בחיוך.

״מה את פאקינג עושה פה״ כפיר שואל בעצבים ונראה דרוך מאי פעם. צורך מגונן ודבילי.

״מה שאתה פאקינג עושה פה״ אני מחזירה לו בשאננות מוחלטת, ״זה לא מצחיק אותי דולורס״ כפיר לוחש בתוך אוזניי שאני יכולה לשמוע את נשימותיו מרוב שהוא עומד קרוב.

״דיי כפיר לא יקרה לי כלום תן לי להוכיח לך״ אני רוטנת בעצבים. ״אני נשבע דולורס שאם תעשי מה שאת רוצה ולא תפעלי לפי ההרואות שלי אני גורר אותך הביתה״ כפיר מוסיף ומחזיק בידי כל כך חזק.