אושר בכאב

פרק 15. איך אפשר שלא להתאהב בך.

נקודת מבט דולורס:

אלוהים אני חייבת לראות או לשמוע את און אני מתהפכת כל הלילה בשמיכות הראש שלי לא נח לרגע, אני לא מודעת לכלום לגביו וזה מתסכל אותי לרמה שאני דומעת במיטה

אני לא מאמינה שקרה לו משהו אבל הפחד שאולי כן קרה לו ואני לא יודעת או שאני לא שם כדי לעזור לו, זה און הוא חזק אבל הוא אחי, אחי הגדול והחבר הכי טוב שלי בעולם הזה

אני לא אחיה בעצמי אם קרה לו משהו, רק זה חסר לי אחרי אמא שלי כבר לא יהיה טעם לחיי. זה יהיה חור שחור חסר תכלית ומלא בכאב של עצב.

שרציתי לצאת חזרה אתמול בלילה לבר או לצאת לחפש את און כפיר מיד שלל את מבוקשתי ואני בתמורה התעצבנתי, לא יצאתי מהחדר, התנגדתי להתקלח, לאכול, לשתות, לקום.

בבוקר שלמחרת קמתי הפוכה לגמרי רק בן היה בבית, הוא דפק על דלת חדרי וככה התחלנו להתחבר ולצחוק ישבנו שנינו על הרצפה דיברנו והכרנו מלא.

ראיתי אותו באור אחר, שכולם רואים אותו במשפחת המאפיה בחור קשוח וגדול שממש לא כדאי להתעסק איתו ועם המשפחה שלו, אבל לידי הוא היה כל כך מצחיק ומלא בחיוך

אפילו שיקמתי אותו הרבה בשעה הראשונה שנכנס לחדר וחפר לי במוח, הוא גרם לי להנות בבית באותם יומיים בודדים להרגיש קצת בן אדם בתוך כל זה.

ירדתי למטה אחרי שבן הכריח אותי, צפינו בסרטים כל היום והוא הזמין לנו המבורגר לצהריים, בערבים אני ובן היינו נוסעים לשטחים הפתוחים בברוקלין.

בן סיפר לי שהם גרו שם שהיו ילדים, הם נהגו לרוץ בכל השטחים. השטחים הם חקלאים וזה שייך לאביהם הוא סיפר לי גם כשהם רק נכנסו לעולם הזה שם הם למדו לירות, להתאמן ולימודי אמוניות לחימה קדומות.

אני בטוחה שבן לקח אותי כדי לגרום לי להתקרב אליו שאתפייס ואקשיב לכפיר

אני וכפיר היינו רחוקים זה מזה ולא ישנו בכלל באותו חדר, אני קיבלתי חדר מאובטח ופרטי לשהות בו
בהתחלה כפיר לא אהב את הרעיון אבל בסוף הסכים.
—————————————————————
''בוקר טוב ילדה'' כפיר אומר לעברי בבוקר השלישי בבית מאז אותו ערב.

הוא מגיש לי כוס שוקו חם שאני ניגשת למטבח ואומר ״בן אמר לי שאת זה את הכי אוהבת״, אני מחייכת אליו חיוך ביישן ''תודה כפיר'' אני אומרת, שנינו באים לדבר יחד אבל נקטעים

''תדברי ראשונה'' כפיר אומר לי, ''לא באתי לדבר רק באתי לשאול אם יש מרשמלו קטנים וקצפת'' אני אומרת בשקר מוחלט אבל מסתירה את מה שרציתי לשאול, איפה בן.

אני לא יודעת מה הוא רוצה לומר ולכן נתתי לו לדבר קודם.

''לא אין'' הוא אומר בהרמת גבה כאילו נפלתי מהירח, ''מה רצית לשאול'' אני אומרת בחיוך נחמד מתיישבת על אחד מכיסאות האי במטבח, ''אנחנו צריכים לדבר'' הוא נאנח ושבריר תקווה עוברת בעיניו וחולפת תוך רגע

״אוקי, בשמחה על מה אתה רוצה שנדבר?״ אני שואלת בהתעניינות ובפחד שזה לא יהיה זה.

״זה יהיה מוזר ולא קשור, אבל אני חייב להגיד לך את זה״ כפיר אומר בטון לחוץ וחיוך מוזר

אני יוצאת לכיוון הגינה בשביל שיהיה לי קצת אוויר, נלחצת מהעובדה שאני לא יודעת מה הוא רוצה להגיד.

אנחנו יושבים על ספת החוץ בגינה מול הבריכה, רוח נעימה מלטפת את פניי והוא יושב מולי ממוקד במה שהולך לשאול לא נהנה מהרגע, ''איך את מרגישה דולורס'' הוא שואל בקול רך כזה שלא תואם למזג גופו

אני נאנחת ולוקחת שאיפה עמוקה ממלאת את כל גופי באוויר מרגישה שהגוף שלי במערבולת לא מוסברת, מה קורה לי? אני מחביאה את המחשבות שמציפות אותי ומשדרת אליו עסקים כרגיל.

נראית מאושרת עם חיוך על הפנים ''בסדר'' אני אומרת בקול שבור, קול שבוגד בי לגמרי כנראה הסערה שנמצאת בגופי הייתה צריכה את השאלה הזאת כדי להתפרק

הוא מביט בי במבט שואל שדמעותיי מרטיבות את לחיי ופניי מאדימות, הוא לוקח צעד קטן לעברי ואני מעט נרתעת אבל לא זזה ממקומי או מתנגדת.

הוא ממש מולי מוחה את דמעותיי שיורדות לאט בעזרת אגודליו, מרגישה מוגנת בידיים האלה, ידיו חמות כאילו גם בגופו יש מערבולת.

״אני פה בשבילך דולורס, אם את מרגישה שקשה לך או שאת רוצה לעשות משהו לא רגיל רק תגידי לי ואני אסכים״ הוא אומר באוזני בטון נמוך וחם.

המחשבה על מה שבן אמר לי באותו ערב סחררה את ראשי ולאחר כמה דקות של שקט שבהם נרגעתי, ''כפיר'' אני ממלמלת בשאלה

''כן ילדה'' הוא עונה בעדינות מביט לתוך עיני ואני לעיניו ''יש משהו אחר שאתה רוצה ממני'' אני שואלת בפקפוק הוא נדרך חוזר לאחור נראה שהוא לא יודע מה לענות לי אבל בסוף מהנהן.

פניי משתנות ואני מלבינה לא מבינה מה עוד הוא יכול לרצות ממני.

״לא קשור למשפחה שלי או למי שאני או למי שאתה או בכלל לחיים האלה?״ אני בוכה בפרצופו ומנגבת בעצמי את דמעותיי
הרגשה של חוסר ודאות ממלאת את גופי מעולם לא חשבתי שאגיע למצב כזה.

מצב שאני תחת חוסר שליטה ברגשות או ברצונות שלי, אני לא מתנהגת ככה למה אני כלכך מפחדת? נרתעת? אני אמורה להשאר יציבה גם שאני מועדת ככה חונכתי כל חיי אני בטוחה שאם אמא שלי רואה את זה היא לא הכי גאה שיש.

והמחשבה בין כל השאלות על אמא שלי, מעין פיצוץ בלב כמה אני רוצה אותה כאן שתשמור עליי ותדריך אותי, שרק תגיד שאני בטוחה ונמצאת במקום טוב, שאין במעשיי טעויות.

״לא דולורס זה לא קשור לזה״ הוא אומר בין הבכי שלי ומסתכל עלי בנחת, ״אז למה זה קשור״ אני מרימה קצת את קולי אני משתגעת שהוא לא מדבר מהר יותר וכבר אומר את דבריו

״למה זה קשור״ אני שומעת את הבכי שלי יותר מהקול שלי, מפורקת וגמורה נפשית לגמרי.

״אותך דולורס, את מטריפה לי את כל החושים בגוף מאז שראיתי אותך את לא יוצאת לי מהראש.״ הוא משתיק אותי ואומר בקול חזק משלי ואני שותקת גם הבכי שלי קופא.

״גרמת לי להתאהב בך״