אושר בכאב

פרק 50. כעס.

נקודת מבט דולורס:

״נו הוא מת?״ אני שואלת כחסרת סבלנות שהבנים נכנסים לסלון, כפיר לא נותן לי ללכת לשום מקום בלי שמלווה אותי אליו. אני כבר יומיים עושה פיפי שהוא עם גבו מולי

״לא הוא רק ידע שהם היו שם בטח הוא ברח״ כפיר נוהם בעצבים ומבטי מתעייף במהירות ״מה אתם רציניים? אתם משפחת המאפיה השולטת בניו יורק, ואתה אדוני הקאפו. אתם רוצחים על בסיס יומי ומוצאים כל דבר אבל בן אדם אחד זקן וטיפש לא?!?״ אני מרצה בכעס

״אוף הכל אני צריכה לעשות בבית הזה״ ממלמלת מיואשת וחוזרת לשכב בספה. הבנים נראים המומים וחסרי מילים אבל הם מתיישבים בשקט וצופים איתי בטלוויזיה, בקרדשיאנס.

״יום אחד תתנו לי לעשות לכם ציפורניים ופ-״ אני אומרת בצחקוק שאני רואה אותם יושבים וצופים בהדיקות אבל אז כפיר מושך אותי למעלה

״בואי הולכים״ אומר שאני נעמדת מרושלת, משלבת את ידי על חזהי בכעס ״לאן?״ אני רוטנת. ״אמרתי לך הולכים אז הולכים״ כפיר אומר ומנסה להשאר אדיש אך ניתן לראות שעוד שניה רוצח מישהו

״יופי אם אמרת אני נראת לך כלב?״ אני אומרת עצבנית ומסתובבת לשבת חזרה בספה.
ידיו הענקיות תופסות מהמותניים ותוך רגע אני כבר באוויר

״די כפיר תוריד אותי״ אני אומרת בנחמדות
״נו תוריד אותי כבר״ מוסיפה אחרי כמה שניות בגסות רוח כי ממש לא אכפת לו ממני

״את״ כפיר אומר מילה ראשונה בטון קשה
״עושה״ הוא ממשיך באותו הטון ומתקרב אליי
״מה שאני פאקינג אומר לך!״ מסיים באדישות והוא כל כך קרוב אליי ואני דבוקה לקיר.

שתי גופות, נשימה אחת. אם לא הייתי במוד לעצבן את עצבן אולי הייתי מנשקת לו את הצורה כי הוא כל כך חתיך, את זה אשמור לזמן מאוחר יותר

״אני״ אני מתחילה לומר וטונו קשה אך פרצופי מתגרה בכעסו
״אעשה״ ממשיכה ומתקרבת אליו יותר, נותנת לו הרגשה שמשגעת לו את החושים
״מה שאני רוצה״ מסיימת ומושכת בכתפי עם חיוך מנצח, משתחלת החוצה מתחת לידו שנמצאת מעל כתפי הימנית

״וכרגע ממש ממש מתחשק לי להשאר מולך בחזייה ותחתונים״ אני אומרת בחיוך ומסובבת את ראשי חזרה אליו תוך כדי שאני מורידה מגופי את שמלת הקיץ הקצרצרה שלי
״בלי שתיגע בי בכלל״ אני מוסיפה בחיוך מתגרה שאני עם הלבשה תחתונה בלבד

ראשו מוטה אוטמטית כלפי הרצפה, וזה לא בגלל שאנחנו לא נשואים והוא לא יכול לראות אותי במצב הזה אלא בגלל שהמצב הזה יכול להזיז לו את כל הורידים בגוף.

״תתלבשי״ הוא פוקד ומתיישב על הכורסא החומה שבצד החדר
״לא נראלי״ אני מוסיפה ומתקרבת אליו, ממש חושקת בעיניין של לשגע אותו שיסתכל עליי

״פאק דולורס יהיה לך כואב ללכת שבוע, תתלבשי״ קולו נשמע כמאיים ואגרסיבי יותר, ״גם ככה אין לי לאן ללכת הסוהר שלי מחזיק אותי כאן״ אני אומרת בגיחוך כאילו הכוונה היא לא כלפיו ונשכבת באלגנטיות על המיטה