אושר בכאב

פרק 12. יריה כפולה.

נקודת מבט דולורס:

און קם מעליי אחרי שהגן עליי בגופו, לא יודעת בכלל מה הולך לקרות או מה קורה מחוץ לדלת.

''תישארי כאן דולו'' און שולף אקדח ויוצא בזהירות מהדלת, אני נשענת על הקיר בשקט האדרנלין בגוף שלי עלה עד שלא היה בי אויר והתחלתי להתנשף בחוזקה.

דממה כזו שמכסה את כל החלל בלי לשמוע אפילו צעד רק את הנשימות שלי אלו שהולכות וגוברות ואני כבר רואה שחור והכל סביבי מסתחרר

אני מכריחה את עצמי לקום מהרצפה ולהרגע אני נעמדת מול המראה אבל היא מכוסה אבק בכמויות גדולות, אי אפשר לראות את הדמות שנמצאת בה.

יצאתי החוצה ואני רואה את המבנה הרוס לגמרי, הכול מלא עשן הכול שבור אני צועדת ומדלגת מעל דברים בשקט גם ככה הגוף שלי עדיין קצת חלש אני צריכה גם את זה עכשיו.?

''דולורס'' אני שומעת מישהו צועק מאחורי, אחד האחים של כפיר תפס אותי ומשך אותי החוצה. ''און'' אני אומרת בשקט והוא לא שם לב ״און״ אני אומרת שוב והפעם שומעים אותי ''און'' אני צורחת ברמות לעבר תוך הבר בקול צרוד ומלט בבכי

אבל אני כבר בתוך הג'יפבמושב על יד הנהג, הוא נוסע במהירות מטורפת  ורכבים שחורים מתווספים לנסעו סביבנו.

היד שלי עדיין על הפה בהלם ''מה קורה כאן? למה לא נתת לי ללכת לאח שלי?'' אני צורחת עליו בבכי ועצב אבל הוא לא מסיט את מבטו אלי בכלל.

הרכב מתחיל לזגזג כי אני משבשת לו את ראיית הכביש כדי שיענה לי, האוטו נעצר בברקס אחד גדול

''אולי אח שלי מאוהב בך ולא ירים עלייך אצבע אבל את פאקינג לא תגרמי לי לסכן את החיים של שנינו בכביש אני עושה לך טובה, את המטרת חיסול שלהם לאחיך לא יקרה כלום'' הוא אומר בטון גבוה ומלא בזעם.

אני משתתקת לגמרי ונותנת לו להמשיך בנסיעה כרגיל, זה לא הייתי אני עכשיו אין סיכוי שהתנהגתי ככה.

אח שלו מאוהב בי? מה לעז- ''אל תגרמי לי לדבר ככה אלייך יותר'' הוא קוטע את מחשבותיי. את הדממה שנמצאת ברכב אפשר לחתוך עם מצ'טה.

שנינו מזועזעים מהסיטואציה עד פליטת ירי אחת שגורמת לרכב לחריקת גלילים ואנחנו עפים קדימה.

הרכב הפוך, יוצא ממנו עשן אני מזיזה את ראשי ימינה ולא רואה את אחיו לצידי אני נלחצת כולי שריטות דם קלות וגופי כבר לא כואב בכלל, וואו ניצלתי. אבל מה קורה כאן הדמעות חונקות אותי מלחץ

ברגע אחד נשלפת על ידו והוא מכניס אותי במהירות לרכב אחר אני אפילו לא מנסה להתנגד כי הבנתי שאני באמת מטרת חיסול אם ירו באמת לעבר הרכב וניסו להתנקש בנו, הוא נוהג  בכל המהירות נראה הכי מרוכז ומסוכן שיש.

הרכב משוריין זה בטוח אבל המהירות בה עזבנו את הרכב הקודם, אלוהים שישמור אותי.

הירי מאחורינו מתגבר וכמות הכדורים שנורים לעבר הרכב הם בלתי פוסקים, אלוהים יום הולדת 23 מי רצה למות בשנה שכזאת.

אנחנו נוסעים בדממה שכל פנייה שהוא לוקח הוא מוסיף כוח לדוושה ונוסע מהר יותר.

לאחר דקות ארוכות של נסיעה הוא פונה אלי ואומר ''אני מרגיש שזה לא פייר אבל קוראים לי בן'' הוא מציג את עצמו במהירות אבל הוא ממשיך

''חגגתי לפני חצי שנה יום הולדת 23 אני האח הקטן אבל כל העסקים עוברים דרכי, הם תופסים אותי כילד הקטן שעושה שטויות תמיד וזה שעוד לא התבגר'' הוא אומר כאילו הוא פורק ואני לא מבינה איך הוא סומך עלי בכזאת קלות,

''והתבגרת'' אני שואלת בחיוך צוחק, ''לא'' הוא עונה תוך כדי צחקוק ומחייך אלי.

״אני גם חגגתי יום הולדת 23 לפני שלושה וחצי חודשים, בחיים לא חשבתי שזאת תהיה השנה שהכי אשנא אי פעם, השנה שהכי מכאיבה לי בעולם הזה״

אני משפילה מבטי משחקת באצבעותיי ומוסיפה ״אם היא רק הייתה כאן נשארת לידי עוד קצת הייתי מקריבה את חיי בשבילה.״

״אני בטוח שהיא ממש כאן איתך שומרת עלייך וכרגע מקריבה את כל עולם הנשמות בשביל שאת תחיי דולורס״ הוא אומר בחיוך מנחם, מי ידע שיש לו רגש בכלל?
—————————————————————-
אנחנו בלב הנסיעה כאילו שהיא לא נגמרת בכלל..
''הם לא יודעים לירות מספיק טוב'' אני שוברת את השקט כי כבר משעמם לי יותר מזה שאני מפחדת

''מה?'' הוא שואל אותי בערעור ''מאיפה לך המידע הזה?'' הוא מוסיף, ''אמא שלי לימדה אותי להיות צלפית מספיק טובה ולהילחם בלי נשק בכלל'' אני אומרת בזמן שאני מסתכלת על ציפורניי בודקת שהם עברו את המאורע

''אז את יודעת להשתמש בנשק!?'' הוא שואל בהרמת גבה ואני מהנהנת בחיוך ''ולברוח מכדורים?'' הוא שואל בנוסף, החיוך שלי מתרחב יותר ואני מהנהנת כאילו הבטיחו לילדה קטנה שאם תתנהג יפה היא תקבל סוכריה.

''הייתי נותן לך לעשות משהו אבל אחי יהרוג אותי'' הוא אומר באנחה שלא יכול לספק את רצונותיו, ''נראה אותו מולי'' אני אומרת בחיוך יודעת שהולכת לשחק איתו על האצבע הקטנה
''נו תראה לי עכשיו אני סקרנית ואני לא אתן לך להגיע הביתה'' אני מאיימת בהומור.

הוא שולף נשק מתא הכפפות, פותח את החלון שלי ואומר ''אני רוצה לראות איך את עושה, אל תגרמי לעצמך להיפצע אחי יהרוג אותי''

הוא רציני לגמרי ואני צוחקת, אבל לרגע באמת מבינה שכבר אין כאב בגופי ואני כבר לא קרה או קר לי נעים לי.

רק מרחמת על מי שהכדור יפגע בו, הוא לא צריך לפחד שכפיר יהרוג אותו הוא צריך לפחד מהידע שלי באומנות לחימה.

אני מתיישבת על דלת הרכב מוציאה את גופי מהחלון ומתיישבת על הדלת, כל גופי מרוכז באותן מילים שאמא שלי אמרה לי ברגע הראשון שיריתי.

'את לא מפחדת דולורס את נלחמת כי את לוחמת' מרגישה את אמא שלי לידי מכוונת איתי את היד לצורה המושלמת שתפגע בנהג

3...2..1..

יריה כפולה נפלטה מהאקדח שבידי פעם ראשונה פגיעה בחלון פגיעה שניה כבר מפולסת בדרכה אל ליבו של הנהג, החושך שבחוץ בשילוב אורות הרחוב באמת הקשו עלי אבל יריתי בדיוק איפה שרציתי.

ברוכים הבאים אל הצד של רציתם לעורר בי. הכול פאקינג מרוח בדם והוא מאבד את ההכרה על ההגה, שאר הרכבים שנוסעים אחריו במהירות נתקעים בו ומתהפכים.

''פאאאק, נדירה'' הוא צועק לי מתוך הרכב ואני נכנסת חזרה מאושרת על מלא, ''אחי אף פעם לא מאכזב'' הוא קורץ לעברי וכל הרוגע שהתמלאתי בו כרגע עבר.

אוהב אותי? אני בטוחה שזה סיפור כיסוי למשהו רע...