ᎾᏁᎬᏕᎻᎾᎿᏕ

אני אוהב אותך, אותכם

היי אנשים, אז הוואנשט הזה, הוא וואנשט על התאבדות.

מי שלא אוהב לקרוא על זה מוזמן לדלג על הפרק.

--------

אני לא יכול להמשיך יותר בחיים האלה, אני רוצה לסיים אותם.

כל היום הייתי סגור בחדר ורשמתי לאימי מכתב, ולחברי.

'אמא,
אני מצטער שאת מגלה את זה ככה, אבל אני עומד לשים סוף לחיי.
אני בן 16 תכף, אבל אני סוחב את המחשבה הזאת מאז תחילת שנתי הראשונה בחטיבה, מאז גיל 12.
אני סוחב את זה 4 שנים נוראיות, ארבע שנים של בכי בלילה, ארבע שנים של שמחת חיים מזוייפת.
אני חותך כבר תקופה ארוכה.
כשאת שואלת אותי מבעד לדלת חדרי אם אני בסדר, אני משקר ואומר שכן, אבל בפועל בוכה לתוך הכרית ונרדם עם דמעות בעיינים.
כשעברנו למעונות בבית הספר זה החמיר, הייתי מעלה על פניי חיוך מזוייף ויוצא אל החברים, אך הסוף היום חוזר אל החדר, ננעל שם, ובוכה בשקט.
אני אוהב אותך מאוד, אבל לא יכול לשאת את החיים האלה יותר.
אני מצטער איזוקו.'

הוצאתי עוד כמה דפים וכתבתי לחבריי הטובים. (אוצ'קו, אסוי ואידה)

' רציתי לספר לכם את זה פנים לפנים, אבל זה כואב מידי, אז אני ארשום.
אחרי מחשבות רבות עם עצמי, אני שם קץ לחיי.
אתם תקבלו את המכתב הזה כשאני יהיה כבר בדרכי אל החיים שלאחר המוות, או לפני, אל תנסו לעצור אותי, זה יכאב בשבילכם וזה יכאב בשבילי.
אתם חברים מדהימים, היה לי כיף איתכם בתקופה הזאת של בית הספר, אבל אני משקר לכם כל יום, ואני לא יכול לשאת את זה יותר.
אני מעלה חיוך מזוייף על פניי, וצוחק איתכם, למרות שבפועל אני מתפרק בלילה, ובוכה בשקט.
אני כבר חותך תקופה ארוכה.
אני אוהב אתכם, ואני מצטער
איזוקו'

והוצאתי דף אחרון, וכתבתי לטודורוקי.

'אני לא יודע איך להתחיל לכתוב את מה שאני רוצה להגיד לך.
אתה היית חבר מדהים, והתפתחו אצלי רגשות אליך שהם מעבר לידידות.
אני אוהב אותך, ואני באמת מתכוון לזה, אבל לא נוכל להיות ביחד אף פעם.
החלטתי לשים קץ לחיי.
אני משקר לך, לאוצ'קו, לאידה, לאסוי, לאמא שלי, לכיתה, שאני בסדר, למרות שאני לא.
אני בוכה בלילה לכרית בשקט, שאף אחד לא ישמע.
אני מעלה חיוך מזוייף על פניי, כשאני יוצא מהחדר, כדי שלא תידאגו לי.
אני חותך כבר תקופה ארוכה.
אולי תקבל את המכתב לפני שאני אעשה את המעשה, ואולי אחרי.
בבקשה אם אתה מקבל לפני אל תבוא לעצור אותי.
אוהב מאוד, איזוקו'

לקחתי את כל הפתקים ויצאתי מחדרי.

דבר ראשון שעשיתי היה לצאת מ-UA, וללכת הביתה לתת לאמא שלי את המכתב.

הגעתי הביתה, השחלתי את המכתב מתחת לדלת וחזרתי אל UA.

ככה עשיתי עם שאר המכתבים.

עליתי אל גג המעונות, והתקרבתי אל המעקה.

הסתכלתי למטה וכבר החלטתי, אי אפשר לחזור אחורה.

אני עמדתי לקפוץ.

"מידוריה חכה" שמעתי את קולו של טודורוקי, אבל היה מאוחר מידי, הייתי בדרכי אל המוות.

רגע לפני שפגעתי בקרקע שמעתי את צעקותיו של טודורוקי, וזה הדבר האחרון ששמעתי מעולם החיים.

------

אוקיי אנשים, אני מצטערת על הפרק הזה.

אני רוצה לדעת, אם אתם רוצים עוד פרקים כאלה, או יותר על זוגיות, ואם על זוגיות תרשמו לי איזה שיפים.

אני אישית מעדיפה שיפים מאקדמיית הגיבורים שלי, או מפרסי ג'קסון.

אוהבת אתכם מלא, טומוקה 3>