The Librarian | Minsung (HEB)

misunderstandings

הוא יצא מהדירה סוגר אחיו את הדלת.

מינהו העביר את ידו בשיער, הוא לא היה צריך לצעוק עליו ככה עם היום שעבר עליו, הוא היה צריך לסמוך עליו יותר, הוא היה צריך לזכור שלג'יסאנג לוקח זמן עם דברים. הוא לא יכל לשלוט בעצמו, הוא התפרץ עליו וכעס על עצמו אחר כך.

הוא התיישב מחזיק את ראשו בין שתי ידיו, הוא עשה טעות.

_

ג'יסאנג כעס מדי בשביל לבכות על מה שבדיוק קרה, הוא פשוט הלך מהר לתחנת אוטובוס, התיישב שם, עלה על האוטובוס והתיישב. רק כשהתיישב עיכל את מה שקרה, היה להם ריב. מינהו לא סומך עליו יותר.

והוא בכה, הרים את כובעו כדי שלא יראו את פניו ובכה שם במושבו מחבק את תיקו על ברכיו.

זה בדיוק למה הוא לא רצה לקבל את הטופס, הוא אפילו לא חשב על לימודים שכאלה, הוא לא רצה לחשוב, לא רצה לעזוב גם עם לא היה יוצא עם אף אחד. להיות לבד לא היה בראש הרשימה שלו. ג'יסאנג לא היה מוכן לעזוב את החברים שלו ואת אמא שלו. זה היה קצת יותר מדי, גם עם זו הייתה הזדמנות מדהימה עבורו לקבל חינוך טוב והכשרה טובה.

כשהגיע הביתה הוא הניח את התיק שלו על המיטה והוציא את הטופס מסתכל עליו, הוא זרק אותו אחר כך עד שנחת ע הרצה כמו נוצה נופלת וחיבק את רגליו כשגבו נשען על הקיר.

"סאנג?" אימו נכנסה לחדר רואה אותו על המיטה ואז מסתכלת על הדף על הרצפה, היא ניגשה אליו והרימה אותו, היא לא קראה ופשוט התיישבה לצד בנה, "מה קרה?"

"הוא לא סומך עלי יותר," יבב על הנער והרים את מבטו.
"מי לא סומך עליך?"
"מינהו, הוא לא סומך עלי יותר," הוא חזר על מה שאמר וסיכל את רגליו מסתכל עליהם.
"למה הוא לא סומך עליך, מה קרה? עשית משהו?"

"זה מה לא עשיתי."
"זה קשור לזה?" היא הרימה את הטופס כשהנער הנהן, היא הסתכלה עליו וקראה את הכתוב בו.

"המרצה שלי המליצה עלי ללימודים בחוץ לארץ, ואני לא יודע עם אני רוצה בכלל," הא סיפר, "היא פשוט הנחיתה את זה עלי ולא ידעתי מה לעשות, היא אמרה שיש לי שבועיים להחזיר לה אותו מלא, ולא רציתי לספר למינהו עדיין כי אני אפילו לא בטוח מעצמי מה אני רוצה יותר."

אימו לא אמרה כלום, ג'יסאנג ידע מה היא חושבת, הוא ידע שהיא יודעת שזו הזדמנות גדולה עבורו ללמוד, ושזו החלטתו בלבד לקבל את זה על עצמו.

"אתה רוצה להסביר לי בדיוק למה לא סיפרת למינהו?"

"כי... אני מפחד לעזוב. אני מפחד להיות לבד. אני לא רוצה לחשוב רק על עצמי. ועכשיו הוא כועס עלי כי הוא גילה ולא סיפרתי לו או אפילו שיתפתי אותו בזה. רבנו."
"האם הוא אמר לך שהוא לא סומך עליך?"
"לא, הוא אמר ששיקרתי לו ושהסתרתי את זה ממנו. לא התכוונתי. הוא כל כך כעס, אני לא רגיל לראות אותו ככה."

אימו התקרבה אליו וחיבקה את צידו גורמת לראשו לנחות על כתפה, "אני בטוחה שהוא לא התכוון, שהיה לו יום קשה. אתה מכיר אותו ג'יג'י. ואני חושבת שעשית דבר טוב לעזוב אותו בשקט כרגע."

"אז למה אני מרגיש רע עם זה?"
"כי זה הריב הראשון שלכם, כי אתה צריך ללמוד להקשיב לפני שאתה מתפרץ. אבל עשית את הדבר הנכון, תיתן לו קצת זמן, אז תסביר את עצמיך. אוקיי?"
הנער הנהן וניגב את הדמעות בשרוולו.

"אני אלך להכין לך משהו לשתות," היא ליטפה את ראשו לפני שנעמדה, "ותדברו על זה," היא הניחה את הטפס לרגליו, ועל תוותר על הזדמנויות, סאנג."

_

מינהו שכב במיטתו לא מסוגל לישון, הוא לא אהב את ההרגשה הזו, הוא לא אהב להרגיש ככה בכלל. לא היה צריך להתפרץ ככה ולכעוס על משהו שבכלל לא בשליטתו, הוא היה צריך לנסות להבין, לא לתת לו ללכת. אבל הוא גם היה צריך לחשוב על מה שעשה, הוא היה צריך מקום וזמן בשביל להבין את זה.

הוא צריך להתנצל כדי שיוכלו לדבר. מינהו רצה להבים יותר טוב ולהיות יותר טוב, להשתפר.

וכך גם ג'יסאנג. לא לקחת את הזמן, זמן הוא דבר מסוכן, ויכול לגרום להרבה שמירת כעס שמתפרצת. יום רע שיכול להשתבש אפילו יותר.

וזה קורה. בני זוג רבים, גם על דברים כאלה.

לג'יסאנג לא היה הרבה זמן להחליט, אבל הוא היה צריך את זה בשביל מינהו. הא ייתן לו יום יומיים לפני שיבוא לדבר איתו, אלא עם כן הבוגר יעשה את הצעד הראשון, הוא קיווה שיעשה את הצעד הראשון.