The Librarian | Minsung (HEB)

heavy talk & mark #2

"אתה משנה את הנושא."
"אני רוצה להבין אותך."
"כי אז יסתכלו עלי שונה, כל הזמן ישלחו בי מבטים של דאגה, אני לא רוצה את זה," הנער הרכין את מבטו שוב מוריד את הטון בקולו, הוא פחד עכשיו יותר מכל דבר אחר.

"אני לא מרחם עליך כי אני יודע שאתה חזק מספיק בשביל לעבור את זה, ואני רוצה שתדבר איתי ותשתף אותי כדי שעם משהו יקרה אני אדע איך לעזור לך, איכפת לי ממך. אני לא רוצה להתווכח או לריב איתך על זה, אני רוצה שתסמוך עלי," הצוואר שלו כבר התחיל לכאוב מהרמת המבט והורדתו, אבל מה שהבוגר אמר הפתיע אותו. "אתה סומך עלי?"

"אני לא יודע." הוא לא ידע.
"אתה מפחד ממני?" לא.
"לא."
"אתה מפחד שאעזוב אותך."
ג'יסאנג הנהן.

"אני לא." ואז שאל שוב, "אתה סומך עלי?"
"אתה תמשיך לשאול את זה?" הדמעות הפסיקו כבר לרדת והם פשוט הסתכלו אחד על השני כשמינהו מתקרב את הנער ויורד לברכיו מולו.
"כל יום." מינהו חייך, "אז, אתה סומך עלי?"
ג'יסאנג חייך אליו והפעם הדמעות שירדו היו מהקלה, הנער הינהן.

"אז תיתן לי לספר לך גם על עצמי, כי אני סומך עליך," ג'יסאנג לא ציפה ממינהו להיפתח אליו גם כן ומצמץ כמה פעמים כשהבוגר התחיל לספר לו.

"צלקות כן לא תמיד נפשיות אלה גם פיזיות הגורמות לך להרגיש גם משהו פנימי."
"למה אתה מתכוון," הוא קיבץ את גבותיו.
"הייתי מאוד חסר ביטחון עצמי כשהייתי קטן לא הייתי הכי בריא בעולם, עברתי הוצאת האפנדיציט ואז גם ניתוח בכליה. אני לא מאחל את זה לאף אחד, לא אהבתי את הצלקות שלי ותמיד החבאתי אותם ואני עדיין עושה את זה כי כולם חושבים שאני כזה מושלם. אני לא."

לעיניו של ג'יסאנג הוא היה מושלם. למרות שזה גרם לו להיזכר באנשים שהסתכלו עליו בהערצה על המראה שלו בקמפוס זה גרם לו לשאול, למה לא?
"כי יש לי צלקות."

"אני יכול לראות?" מינהו נרתה טיפה אבל נשם עמוקות כשהצעיר אמר, "אני סומך עליך ואתה סומך עלי, בבקשה?" הוא הרים את ידו, שחור השיער הינהן ואז קם על רגליו לעמידה מרים את חולצתו חושף שתי צלקות דקיקות, הן לא היו אדומות או כמו חתכים, הן היו נקיות.

ג'יסאנג לא חשב על זה שהחבר שלו הרגע הרים את חולצתו והוא גם לא חשב על המילים היוצאות מפיו. "הן יפות."
"מה?" מינהו היה מופתע הפעם.

ג'יסאנג חייך לעצמו כשנזכר, "עכשיו אני מבין למה סונגמין התכוון כשהוא ציטט לי ולפליקס את המשפט הזה. 'צלקות מזכירות לנו איפה היינו, אך לא מכתיבות לנו עד לאן להגיע', או, 'בן אדם בלי צלקת הוא בן אדם בלי סיפור'." הוא קיבץ את גבותיו על המשפטים והגוף שלו פתאום הרגיש משוחרר יותר, הוא חשב על המילים האלה כמו שחשב באותו הרגע וכמה הן נותנות תחושה של אומץ.

"יש לך חברים חכמים מאוד."
"מדי, חכמים מדי. אבל זה נכון." הוא הינהן בהבנה, "והצלקות שלך יפות."