The Librarian | Minsung (HEB)

Always a meet-cute

אחרי שפתח את הדלת באיטיות מה שגרם לה לחרוק עשה פרצוף חמוץ כי כשהכניס כשפתח את הדלת ראה כמות גדולה מדי של עיניים מסתכלות עליו, הוא הסמיק ואז פתח את הדלת יותר כדי שיוכל לראות את אימו עומדת על יד הלוח הגדול מאחורי שולחן.

היא הסתכלה עליו מחייכת ואז הלכה לכיוונו כשהוציא את הדיסק מהכיס והגיש לה אותו, 'רק שלא תגיד משהו, רק שלא תגיד משהו,' חשב, 'ברור שהיא תגיד משהו.'

"אוקי כולם תומרו תודה לבן שלי על זה שהציל לנו את השיער," היא קראה את התלמידים מעליהם שהסתכלו עליו, הוא שלח באימו מבט של 'למה עשית לי את זה.'
"תודה," שמע את רוב הכיתה אומרת, הוא קד קלות ואז יצא מהר כשהדלת נסגרת מאחוריו, עצר ותפס את ליבו, 'לא שוב.'

ואז שמע את אימו, "הוא ביישן כזה," היא צחקקה, ג'יסאנג גלגל את עיניו ופנה לצאת מהבניין עובר שוב על פני כיתות ומאחוריו נשמע קול ש מישהו שקורא לו, "היי אדון האן הצעיר," זו הייתה אחת המרצות, מהחברות של אימו.

"היי גברת סונג, איך את?" הוא שאל וחייך אליה.
"אני בסדר גמור, מה אתה עושה כאן?"
"אמא שחכה משהו לשיעור אז הייתי צריך להביא לה אותו," ענה.
"אני רואה, איך אתה מרגיש? אתה נראה חיוור."

"הצטננתי, מזג האוויר לא כל כך טוב לבריאות שלי."
"תרצה שאכין לך תה בחדר הצוות אני לא רוצה שתצא לקור כל כך מהר בלי להתחמם," היא אמרה ושמה יד על כתפו.
"תודה," אמר, מצד אחד הוא לא רצה להיות לא מנומס ולקבל מה שמציעים לו אבל מצד שני המקום קצת הלחיץ אותו מאחר ואפילו לא למד שם.

גברת סונג הובילה אותו איתה לכיוון חדר הצוות של הבניין והושיבה אותו על כיסא מסביב לשולחן עגול גדול עליו היה אגרטל עם פרחים, היה ריח של דבש באוויר מה שגרם לנער לרצות להקיא, הוא היה מתוק מדי.

"הינה לך," היא הגישה לו את כוס הנייר החמה עם תה חם, הוא לגם ממנו, הוא היה מתוך אבל לא יותר מדי מדבש, הוא נרגע לחמימות המתפשטת בגופו, דלת החדר נפתחה ובכניסה עמדו איש מבוגר עם מי שנראה כמו סטודנט, היה לו שיער בלונדיני מתולתל, "המרצה סונג," קרא המרצה שנכנס.

"כן המרצה ג'ון, איך אני יכולה לעזור לך?" שאלה.
"מר באנג הגיש לך עבודה שלו בשבילי," אמר.
"אה, כן," היא הלכה לתיקה והוציאה כמה דפי כדי להגיש למרצה, הוא בדק אותם.

"התכוונתי לתת לך אותך אותם מקודם אבל אני כאן עם הבן של המרצה האן."
"אה, ג'יסאנג," המרצה הסתובב אליו, "כמה טוב לראות אותך כאן."

ג'יסאנג נעמד וקד אליו, "שלום."
"אתה נראה חיוור."
"הוא לא מרגיש הכי טוב, הכנתי לו תה," אמרה סונג לפני שג'יסאנג הספיק לפתוח את פיו.
"אני רואה, תרגיש טוב," ג'ון חייך אליו.

"אני אלך עכשיו," אמר ג'יסאנג וקד להם, "יש לי אוטובוס הביתה לתפוס."
"מר באנג, תוכל ללוות אותו? למקרה ומשהו קורה."
"ז-זה בסדר גברת סונג אני אסתדר," ג'יסאנג הרים את ידיו.
"אני מתעקשת," היא חייכה אל הסטודנט.

הנער נאנח והנהן, הוא יצא מהחדר כשהבלונדיני לצידו, "אז אמא שלך מלמדת כאן?" שאל.
"כ-כן, היא מלמדת כלכלה," ענה הנער והני הנהן, הם הלכו לכיוון הדלת כשהטלפון של הבלונדיני צלצל, "רק שנייה," אמר וג'יסאנג הנהן.

"כן?" הוא ענה, "לא, אני מלווה את הבן של המרצה האן לתחנת האוטובוס."
"כי ביקשו ממני, אתה צריך משהו?"
"אתה בטוח שלא השארת את זה בדירה?"
"אוקי אז אני אלך לבדוק."
"לא אין לי שיעור עד עוד חצי שעה, אני אספיק."
"ביי."

"מצטער על זה," אמר והם המשיכו ללכת.
"מה השם שלך רק שאדע?" שאל ג'יסאנג כשנזכר שהוא לא יודע את שמו של המבוגר ממנו.
"צ'אן, באנג צ'אן," הבלונדיני ענה והצעיר הנהן, הם המשיכו ללכת כשידיו בכיסים שלו, "אתה הולך לספרייה הרבה, לא?"

ג'יסאנג הרים את מבטו אליו, "איך אתה יודע?"
"אני עובד שם לפעמים, ידעתי שאתה מוכר."
"אה, אני לא מכיר את הספרנים חוץ מהמנהלת," ענה ג'יסאנג, "או האחד שמגיע רוב הזמן."
"מינהו? זה היה מי שדיברתי איתו."
"באמת?" ג'יסאנג היה מופתע, הוא הכיר את מינהו, יש יותר קלישאתי מזה?
צ'אן צחקק לו, "כן, יש לו הרבה משמרות מאחר והלימודים שלו בשעות מסוימות ביום, לא כמוני." הוא החזיר את מבטו קדימה, "מדברים על החמור," אמר וג'יסאנג הסתכל גם הוא וראה את הנער הולך לכיוונם, הוא הסתכל על ג'יסאנג בעיניים גדולות.

"היי לי," אמר צ'אן ונופף לו, מינהו רק המשיך להסתכל על הצעיר.
"אז אתה הבן של המרצה האן?" שאל מינהו מופתע מתעלם מחברו שהוריד את ידו כשהבין שאין עם מי לתקשר.

"כ-כן," גמגם.
"אתה בסדר אתה נראה קצת חיוור."
"אתה הבן אדם השלישי שאומר לי את זה היום," אמר ג'יסאנג.
"מצטער?"
"לא זה בסדר. אני פשוט לא מרגיש הכי טוב," הנער חייך אליו חיוך קטן.
"מה דעתך ללוות אותו לתחנת האוטובוס ועל הדרך להביא את העבודה שלך?" הציע צ'אן שעדיין עמד שם.

"יש לי שיעור בעוד עשר דקות, אבל הייתי שמח לעשות את זה," ענה מינהו קורץ לג'יסאנג שהסמיק.
"תלך לשיעור שלך, אני אחזור בעוד כמה דקות," צ'אן נאנח, "אתה בא ג'יסאנג?"
"כן. ביי היונג, נתראה," ג'יסאנג נופף למינהו לפני שהמשיך להתקדם עם צ'אן.

מינהו חייך אליו ואז המשיך בדרכו.

"אז אתה מכיר את מינהו," אמר צ'אן כשהתקרבו לתחנת האוטובוס.
ג'יסאנג התעטש שנית לפני שענה, "הוא אח של ג'ונגאין, הכרתי אותו לפני כמה שבועות מאז אנחנו כל הזמן נפגשים במצבים מוזרים."

"מוזרים?"
הצעיר משך בכתפיו.

_

אז ככה שזה היה רעיון רע לצאת מהבית כי דבר מוביל לדבר ולג'יסאנג היה חום וכאב ראש למשך כל שער היום כולל היום למחרת, הוא לא הגיע לבית הספר ולא היה יכול להיפגש עם חבריו, לא לשכוח את זה שהוא גם לא הצליח להתמד בלימודים.

עד כמה מזל רע היה לו? הוא רק קיווה שהוא ישתפר, גם עם ייקח זמן.