The Librarian | Minsung (HEB)

Small taks

_

הברונטי התעורר ליום של לימודים בו אימו הייתה ביום חופש כל היום ככה שלקחה אותו, מה שנתן לו יותר זמן לישון, אבל בגלל השעון ביולוגי שלו, הנער התעורר כמו כל יום לימודים. מוקדם.

הוא התיישב על יד השולחן במטבח קורא את המחברת שלו בזמן שאימו מגישה לו קפה. בתיק בית הספר שלו לא היו הרבה דברים מאחר והיה יום קצר גם כן כדי לתת לתלמידים זמן להתכונן למבחן, או לקחת קצת חופש שעות לפני המבחן הגדול.

ג'יסאנג שם בתיק סוודר כדי שיוכל להחליף אחרי המספרה בדרכו לחברו. הוא לא ידע איזה תספורת הוא רוצה ולכן גם לא הכין את עצמו למשהו מיוחד, לא תכנן כלום ואמר לעצמו שייתן לספר לעשות לו מה שהוא רוצה, או מה שיראה טוב.

כשהגיע לבית הספר הוא מיד ראה את חבריו שלא הפסיקו לדבר על אחד הצהריים המחכה להם, "זו תהיה הפעם הראשונה שאנחנו אצלו בבית ולא בבית של אחד מאיתנו," אמר פליקס בדרכם לשיעור.
"למה אף פעם לא נפגשנו אצלו בכל מקרה?" שאל סונגמין.

"אולי בגלל שאף פעם לא הציעו את זה ותמיד נפגשנו בחוץ או אצלי," אמר ג'יסאנג, "מה שמזכיר לי, אני אגיע באיחור, אמא שלי לוקחת אותי למספרה לפני כן."
"הגיע הזמן," אמר סונגמין נוגע בפוני הארוך של הנער, "שכחתי איך אתה נראה."
"מצחיק," ג'יסאנג עשה פרצוף חמוץ, כל אחד התיישב במקומו והם נתנו להיום להתחיל.

_

"נתראה אחר כך," ג'יסאנג נופף לחבריו שהתחילו ללכת לכיוון תחנת האוטובוס שם עמד גם היונג'ין שחייך אליהם, סונגמין נופף לג'יסאנג לפני שעמד מצידו השני של פליקס כדי לא לעמוד ליד הגבוה.

פליקס וג'יסאנג כבר דיברו על זה שהם צריכים להכניס את השניים לחדר ולנעול אותו כדי שיוכלו לדבר, זה כבר היה לא נעים לראות ולפי ההתנהגות של הנער זה היה גם קצת מעליב, אבל מה לעשות שהנער רק רצה להרגשות שלו ייעלמו כי זה כבר פוגע בו ובסביבתו, אבל איך הם ייעלמו עם הוא לא עושה שום דבר איתם.

"מוכן סאנג?" שאלה אימו של הנער כשהתחילו לנסוע לכיוון מרכז העיר.
"כן," ענה בביטחון, ספרים לא הפריעו לו כמו להרבה אחרים, הוא פשוט היה מגיע לקיצורים בדרך כלל, לא משהו מיוחד. אבל הפעם משהו במחזהו אמר לו, 'אתה מסתפר, עד כמה זה ישנה את המראה שלך? מה הוא יחשוב על זה' וג'יסאנג רק רצה לשאול מי זה ה'הוא' שהלב שלו כל כך מתרגש מ... הוא הדחיק את המחשבה ונשען אחורה נאנח.

היא זה מגיע.

"אז מה יש לנו כאן?" שאלה הספרית כשחיכו לתורם, אימו דחפה אותו קדימה והוא קם מהר על רגליו נעמד, "אוקי," היא חייכה אליו ואז הובילה אותו לכיסא כדי לשטוף את השיער, אימו של הנער מאחוריו מסתכלת בהתלהבות, "אני יכולה לבקש ממך משהו?" היא שאלה וג'יסאנג התחיל להיכנס לפניקה, רק שאימו לא תכניס רעיונות לראשה של האישה העומדת לגזור לו את השיער.

"כן," אמרה.
"תוכלי להבהיר לו קצת את השיער עם את כבר מקצרת, נראה לי יתאים לו משהו קצת שונה מכל הפעמים האחרות," היא אמרה.
הספרית רק חייכה והסתכלה על הנער עם השיער העכשיו רטוב, "ברור," היא קרצה לאם.

ג'יסאנג הסתכל על אימו שחייכה אליו, היא הרימה את אגודלה בחיוב בזמן שבנה העלה חיוך עקום על שפתיו שאומרות, 'למה? אמא, למה?'

אחרי שסיימה לחפוף ולשים קונדישינר, הנער התיישב על כיסא גבוה וקשרו לו בד מסביב לצוואר כדי ששיער לא יכנס לחולצת המדים שלו. הספרית התהלכה מסביבו מתחילה לגזור, ולבדוק, ולגזור, להפעיל מכונה כדי שיהיה קצר יותר באזורים מסוימים לטפל באנדר-קאט שלו. אחרי שסיימה את התספורת לא נתנה לו להסתכל במראה לפני שתסיים עם הגוון הבהיר של החום.

הוא היה צריך לחכות אחר כך חצי שעה לפני שיורידו את הצבע וייבשו אותו לפני שיוכל לעזוב סוף סוף, זה לא שהוא שנא ללכת לספר זה שבדרך כלל לא היה לוקח להם כל כך הרבה זמן.

שטפו את השיער בפעם האחרונה לפני שייבשו אותו ורק אז נתנו לו להסתכל על עצמו, הוא היה נראה כמו בן אדם שונה לגמרי, כלומר, התספורת הזו לא הבגירה אותו, היא רק גרמה לו להיראות יותר אפילו לא צעיר, אלה קטן.

הצבע החדש והפוני הקצר הגדיל את עיניו והוא נגע בקצבות לפני שהסתובב לאימו, "אני נראה בן עשר ככה," אמר.
"אתה נראה מדהים סאנג," אימו תיקנה אותו ואז הודתה לספרית לפני ששילמה, אימו בזמן ההמתנה לשערו של בנה קיצרה גם היא קצת קצבות לפני שהלכו. ג'יסאנג הוציא את הסוודר שלו והחליף את החולצה הלבנה בה, הם הלכו למכונית והוא התיישב מחבק את עצמו.

חבריו עומדים לצחוק עליו על זה.
"סאנג, הכל בסדר?"
"זה פשוט חדש," ענה הנער.
"אבל אתה בסדר."
"כן."

וזה כל מה שהיה צריך, שיחה קטנה עם אימו.

_

"לפני שאני נכנס בבקשה על תצחקו," אמר ג'יסאנג לפליקס כשהנער התקשר לבדוק איפה הוא ומתי הוא מגיע.
"למה, הספר שנא אותך?"
"לא, זה פשוט שונה מהפעמים הקודמות," ענה הנער.
"אוקי, אני אגיד למיני ואייני."
"תודה ליקס."

הם ניתקו.

"תהנה," אמרה אימו כשפתח את דלת המכונית ויצא ממנה, הוא חייך אליה, "אנסה."
הוא נכנס בדלת והתחיל לעלות במדרגות לכיוון הדירה של משפחת לי (כן שיניתי את שם המשפחה של ג'ונגאין, דיל ווית' איט), כשנעמד מול הדלת הרים את ידו והיסס, נשם עמוק ודפק.

צעדים נשמעו מבפנים והדלת נפתחה מולו, לי ג'ונגאין בכבודו ובעצמו עם חיוך גדול על שפתיו הופיע וחיבק את ג'יסאנג חיבוק דוב, רק אז התחיל לקלוט שהנער גבוה ממנו.
"וואו," אמר אחרי ששחרר, "זה חדש."
"אמרתי לכם," אמר ג'יסאנג וחייך חיוך מבויש, הם נתנו לו להיכנס.

"יש חטיפים בחדר שלי ואחי הגדול אמור להגיע בערב, אל תפחדו ממנו יש לו את המבט הזה לפעמים," אמר ג'ונגאין כשהלכו לחדרו, ג'יסאנג הסתכל סביבו, החלל היה חדש לו.
"תרגיש בבית ג'י," אמר.

ג'יסאנג חייך אליו. כמה הוא התגעגע לחבר ילדותו. אבל כמה שלא התגעגע להפתעות.