Well, that was our story (marauders Hebrew )

פרק 17

פרנק, אליס, מרלן, דורקס, מרי, לילי, ג׳יימס, סיריוס ורמוס התקרבו עם המזוודות שלהם אל הכניסה הסודית לפלטפורמה תשע ושלושה רבעים. היום נגמרה חופשת חג הפסחא, וכל התלמידים חזרו להוגוורטס. לפני יומיים כל התשעה חזרו מטיול ג׳יפים משותף, ואחרי יום אחד בנפרד, בילו את היום האחרון של החופשה כולם יחד, בביתם של ג׳יימס ושל סיריוס (הבית של הפוטרים). כולם היו מעט עייפים, מכיוון שאתמול הם נשארו ערים עד השעות הקטנות של הלילה, מנסים למצוא דרך שפיטר לא יהיה חלק מבית גריפינדור יותר. הוא היה הדבר הכי רחוק מאמיץ, מבעל תושייה, או מכל התכונות שייצגו את בית ושל גודריק גריפינדור. מרי והבנות החליטו שילכו לדבר עם פרופסור מקגונגל ויגידו לה מה קרה. הן היו בטוחות שפרופסור מקגונגל תבין. היא אמנם הייתה מאוד קשוחה, אבל היא הייתה אחת הנשים הכי אמיצות שהכירו, וממה שהן שמעו מיופימיה (אימו של ג׳יימס, שהייתה חברתה הכי טובה של מינרווה מקגונגל), מקגונגל נלחמה בוולדמורט כמה וכמה פעמים, ואף הענישה את אוכלי המוות המתלמדים שהיו בהוגוורטס, כמו לוציוסמאלפוי או רודולפוס לסטריינג׳, וגם האחיות בלק, נרקיסה ובלטריקס. בעוד שהבנות נקטו בגישה רגועה יחסית, הבנים הלכו על משהו קצת שונה. כיאה למראודרז (המילה האנגלית לקונדסאים), הם תכננו מתיחה עצומה, שלא תגרום לאף אחד להיהרג, אבל תגרום למוניטין של פיטר בקרב אוכלי המוות לצנוח. כל התשיעיה עלתה על הרכבת, והם התיישבו בתא הקבוע שלהם. כשהגיעו להוגוורטס, עלו לחדריהם, ומצאו את מקומו של פיטר ריק. הם ממש לא הבינו מה קרה. כולם יצאו מן חדר המועדון, והלכו אל עבר משרדה של פרופסור מקגונגל. הם דפקו על הדלת ושמעו ׳׳יבוא׳׳. כולם נכנסו אל משרדה של פרופסור מקגונגל , ג׳יימס וסיריוס ראשונים. ׳׳ערב טוב מיני, מה שלומך?׳׳ סיריוס שאל, חיוך על פרצופו. ״ערב טוב אדון בלק״ מינרווה ענתה ״אני בסדר. אפשר לשאול מה כולכם עושים במשרד שלי?״ ״האמת מיני, שרצינו לשאול אותך משהו״ אמר ג׳יימס, ולילי המשיכה אותו, ״רצינו לדעת איפה פיטר. הוא לא בטירה ואנחנו לא חושבים שהוא יכול להיות בגריפינדור יותר״. ״טוב הייתי שמחה לעזור לכם, אבל אדון פטיגרו עזב את בית הספר שלנו. לפי מה שידוע לנו, הוא הצטרף לכוחותיו של זה שאין לומר את שמו״. מקגונגל אמרה והשאיה את כל החבורה בשוק. הם יצאו בשקט ממשרדה וצעדו בדממה מוחלטת אל חדר המועדון. הם עברו את החור שמעבר לתמונה ופשוט התיישבו בספות הקבועות שלהם, הכל בדממה מוחלטת. לאחר רבע שעה של שקט מורט עצבים ומתוח, דורקס דיברה. ״לא האמנתי שפיטר יעשה את זה. חשבתי שהוא באמת בן אדם טוב״. ״כולנו חשבנו״ אמר סיריוס. הם התחילו לדבר ביניהם על כל העניין, ולאט לאט כל שאר החבורה הצטרפה לשיחה. כולם חוץ ממרי. היא פשוט ישבה בפינה וחשבה. היא ידעה שפיטר רע, אבל לא הבינה עד כמה. יש הבדל בין לבגוד בה ולהיות חבר של אנשים ששונאים אותה, דברים שהיו מאוד רעים בפני עצמם, לבין להיות משרת של וולדמורט, רוצח סדרתי שרוצה להרוג אנשים כמו מרי ולילי. לילי ראתה את מרי בפינה, ובלי לבזבז זמן הלכה לשבת לידה. היא חיבקה אותה חזק, ובחיבוק חסר המילים הזה היה הרבה יותר מסתם מגע של חיבה. הייתה בו הבטחה, הבטחה שכולם יישארו עם מרי, הבטחה שיהיה בסדר. מרי סוף סוף הרגישה טוב, אחרי כל הזמן הזה. כשהבנות עלו אל חדרן לישון, וכבר נכנסו למיטות וכיבו את האור, מרי הייתה בטוחה שהן כבר נרדמו. היא לחשה לכולן ״אני יודעת שאתן לא שומעות אותי, אבל רק רציתי להגיד לכן תודה. אני לא יודעת מה הייתי עושה בלעדיכן. אתן הצלתן אותי.״ מרי לא ידעה, שכל ארבעת הבנות היו ערות ושמעו הכל, וכולן חייכו עד שנרדמו.
הערת הכותבת: הייייי סוף סוף אחרי שבוע, העלתי פרק! מקווה שאהבתם ואהבתן את זה, רק רציתי להגיד שאני רוצה להקדיש את הפרק הזה לחברות שלי דניאל, עלמה ונגה. מהן לקחתי את ההשראה לחברות של הבנות, והן באמת הצילו אותי, אז אם אתן רואות את זה, תודה 3> אל תשכחו להגיב ולהצביע אם אהבתם:)