זה היה כמו להתבונן בעצמך במראה.
אבל לא במראה רגילה, כזו שלמרות שאת רואה בדיוק את גופך את עדיין מצליחה לשקר לעצמך לגביו.
זאת הייתה מראה אחרת, אמיתית יותר ובו בזמן גם שקרית יותר.
לא ראיתי את עצמי כמו שכולם רואים אותי, עם תוספת של פרשנות אישית;
ראיתי את עצמי כמו שהיא רואה אותי,
חלקים ממני שבחרתי להראות לה או להסתיר מפניה,
קטעים ממני שבחרתי להסביר לה או לשתוק מולה.
והיא בלעה הכל,
לקחה הכל למקומות שלה,
פירשה הכל בצורה הכי אמיתית ונקייה שבה היא יכלה לפרש אותי,
והראתה לי את זה.
ואיך אני אסביר לה שהפרשנות הזאת, שהיא הציבה מולי, משקפת אותי בצורה הכי נכונה, הכי אותנטית?
איך אני אסביר לה שהמראה הזאת, שהיא הציבה מולי, משקפת אותי בצורה הכי שקרית, הכי מלאת מסכות?
איך אני אסביר לעצמי שיש עוד מראות?
ואיך בכלל מציבים מראה מול מישהו שבחר לא לראות?
את יודעת מי את.
תודה.