העולם שלי

באור של שקיעה

האור הזה שובר אותי.
הוא פורץ מהסדקים הקטנים בקירות ומאיר את החלל.
פסים של אור כתמתם מאירים לך את הפנים הזרות.
פעם הכרתי כל נקודה בפנים האלה,
פעם ידעתי לזהות גם בלי לראות.
אבל האור הזה, של השקיעה, פורץ מבין הסדקים, ופתאום אני לא מכירה אותך יותר.
פתאום את זרה לי.
כשאת נשברת כמו הקירות האלה, שמתפרקים סביבנו,
אני לא יודעת איך לעזור.
כאילו כל המים האלה שעברו ביננו,
כאילו כל ה"מה אם" הזה שאפף אותנו,
כאילו האנחנו הזה שנשבר לנו,
כאילו כל הזמן הזה שהיינו נעלם.
ואני לא מכירה אותך יותר.
ידעתי לזהות אותך באור ובחושך מוחלטים,
אבל בסדקים?
בשקיעה?
את זרה לי ואני לא יודעת איך לגשת.