אז נרוץ אחרי האורות האדומים
כאילו אין מחר,
כאילו נציל את עצמנו מהתופת הזאת שאנחנו,
ולא נפסיק לרדוף אותם:
את האורות האדומים
והשעות המיותרות
והצופרים.
נחפש אותם בכל פינה,
ונאבד את עצמנו במרדף הטפשי הזה אחרי המשמעות.
מה כבר נשאר חוץ ממנה?
בטח לא אני.
בטח לא אנשים.
רק רוחות.
רק משמעות ורוחות שרודפות אחריה.
רק גופות ושקט מחריש אוזניים,
ופתאום צופר,
והעיניים מחפשות את האורות האדומים,
את הסיפורים הרועמים.
והקלות המעיקה הזאת שבה אנשים נאבדים,
שבה גוף מאבד מהרוח,
וממשיך ללכת,
כאילו לא איבד כלום,
כאילו עוד יש בו משהו מעבר לכמה מערכות שפועלות ביחד.
ועוד יום עובר,
ושוב אני לובשת את המדים הלבנים
ועולה לאמבולנס,
לעוד משמרת אחת.
YOU ARE READING
העולם שלי
Poetry"שלא נהפוך לאדם ששואל 'מה קורה' בלי שיהיה לו אכפת ואדם שעונה 'הכל בסדר' בלי להודות שהוא מפורק מבפנים." (חלק מהקטע "כל עוד אכפת") פה אני אעלה קטעים קצרים/שירים/מחשבות. מוזמניםות לכתוב לי אם אתם רוציםות לדעת מה הדעה/הגישה שלי לגבי משהו. תזכרו שאני תמ...
