העולם שלי

מגששת בדממה

אם יש משהו שלמדתי מהלילה הזה זה שאני יודעת לוותר על עצמי כשקשה לי.
אני מצליחה בקלות לזרוק את עצמי בעבור הנוחות שבמציאת הסבר, גם אם הוא תלוש לגמרי מהכוונה שלי.
אני יודעת לקלף את עצמי ולתת לידיים לפעול באופן אוטומטי, מתגונן בצורה מפחידה, כמעט כאילו הן מנסות להיאחז בסיכוי הקלוש של ההשרדות, גם אם הוא דורש את המחיר הכבד ביותר, גם אם הוא לוקח ממך את כל מי שאתה.
אני מאפשרת למוח שלי למצוא את התשובות הרצויות, ולא הנכונות, ברגעים בהם אני מבינה שכבר אף אחד לא מבין אותי.
"אני בן אדם של מילים," אמרתי לה, "אבל יש כל כך הרבה רגעים שאני לא מצליחה למצוא אותן." וזה כל כך כואב שהיא לא ראתה שזה אחד מהרגעים האלה, כל כך כואב שלא היה לי אכפת מעצמי מספיק בשביל להראות לה.