העולם שלי

אדרנלין

ארבעה מכתבים נמצאים על מדף חבוי אצלי בחדר,
שניים נמצאים אצלי בזיכרון של מה שהיה אמור לקרות,
ואני לא מסוגלת לראות אותם,
לא מסוגלת לקרוא אותם,
ובו בזמן גם לא מסוגלת לזרוק.
ומה אני כבר יכולה לומר?
איך אני יכולה להגיב?
אני חצי משותקת וחצי שבורה,
ואצלך האדרנלין עוד זורם,
כאילו את עוד לא קולטת כמה איבדת בסוף הזה,
מחליפה שבעה חודשים בנשיקות זמניות
בבעיות תמידיות,
ברעש שיחריש את האוזניים,
שלא תוכלי לשמוע את כל הרגעים שהיו לנו
שוב
ושוב
ושוב,
רצים בראש שלך כאילו אין להם סוף,
מרסקים אותך,
קוברים אותך חיה.
את מסיטה מבט כאילו זה יגרום לך לא לראות את כל הטעויות שעשינו,
מוצאת אהבות זמניות
משחקים זמניים
עניין זמני
שישכיחו ממך את האינסופיות שהייתה לנו,
שהרסנו.
שתינו.
את רצה מהר ולא שמה לב שכל הגוף שלך מפורק,
מלאה באדרנלין שתמיד היה בך,
ואני שוכבת על הכביש,
בהבנה שמעכשיו חיי לא יהיו כמו שהיו.
מבינה שאני עשויה כרגע משברים וחלקים שהפסיקו לעבוד- כנראה לתמיד.
אבל מי יודע?
אולי כשהאדרנלין יפסיק לזרום אצלך בורידים,
תביני שהמצב שלך גרוע יותר משלי,
שהגוף שלך הרוס יותר משלי,
שהשברון שלך חזק יותר משלי.