העולם שלי

טביעות

ולפעמים....
לפעמים אני חולמת שאני רצה
בחוף הים,
כשכפות הרגליים מתמזגות עם החול ומטביעות בו את חותמן,
חותם שישאר שם עד שהגלים או הרוח יזיזו הרים של גרגרים קטנים,
עד שהסופות יתחילו.
השקיעה כל כך יפה ודומה פתאום לזריחה,
ואני רצה,
כאילו אני שוכחת שאני לא מסוגלת לרוץ,
כאילו היופי לא מכאיב לי כמו קצוות של מראה שבורה,
כאילו יש לי לאן לברוח.